הרכבה של נוסע נוסף על כלי דו-גלגלי היא לא עניין של מה בכך. לא עובר יום הדרכה שלנו בלי שאלה על הרכבה, שלרוב בוקעת מתוך מצוקה אמיתית. וזה לא פלא. עומס המשקל על המכונה מוכפל, והמסה מתווספת דווקא אל המקום הכי פחות טוב על האופנוע: מאחור ולמעלה. מבחינה דינמית, המשמעות היא פריקה של משקל מהצמיג הקדמי וכתוצאה מכך ירידה ברמת האחיזה מלפנים. לעיתים אף תחושה מעורפלת בהגוי.
עניין נוסף הוא היות המורכב או המורכבת גוף רך שאינו מוברג לאופנוע. כל תנועה שלו (בין אם יזומה, או כתוצאה מעומס) מוסיפה עוד טלטלה לאופנוע שגם כך נפגמה היציבות שלו. אם הרכבתם פעם מישהו - גם לחצי דקה - אתם יודעים טוב מאוד מה מסוגלת לעשות תזוזה לא מדודה של המורכב ליציבות ולקו התנועה של האופנוע. וזה עוד לפני שאמרנו מילה על הנגיחות האלה באחורה של הקסדה, והמשיכות החוצה מתוך ההטיות, והבאסה של לרדת על הבלמים עם השק הכבד הזה על הגב.
אבל זה לא חייב להיות ככה, אתם יודעים. רכיבה בהרכבה יכולה להיות מאוזנת והרמונית, עד היכולת לשחזר כמעט לגמרי את ביצועי האופנוע בתנאי היומיום. ההוכחה הניצחת לכך הם הצוותים הרכובים על אופנועי משטרה של יחידות היס״ם והסיור. הם גמישים ומוכנים כצמד לכל מה שתזרוק בדרכם הרכיבה המבצעית עם סירנות מיללות ודופק בשמיים. אצלם אין דבר כזה לרכוב בודד. כל החיים בהרכבה. ואלה חיים עמוסים וקשים.
אז איך? ובכן, תיאום.
בסדרות הרכיבה שלהם באופנוען מאומן, לומדים השוטרים הרכובים לתפקד כצוות. אחד המסרים הראשונים הוא שאמנם רק אחד מהם מתפעל את האופנוע, אבל הם שניהם חייבים להיות מסונכרנים בתגובות ובהתנהלות הגופנית שלהם. וכדי להגיע לרמת הסינכרון הנדרשת, המורכב חייב לחשוב ולהתנהג כאילו היה הרוכב - פשוט בלי הקטע הזה של כידון בידיים.
הרוכב, מצד שני, חייב לנהל את הרכיבה שלו דרך שני מוחות: זה שיודע בדיוק מה עומד לקרות, וזה שנמצא מאחור ויודע רק בערך. ממש כמו המורכב, הרוכב תלוי בריכוז ובתגובות של שותפו לרכיבה. אם אין לו את המודעות למתרחש בקסדה מאחור, הוא עלול לייצר תגובות בעייתיות שיסכנו את שניהם.
מכאן אפשר להסיק שהרכבה זו סימביוזה. שני יצורים שחיים בשיתוף פעולה מלא ומתואם. דרך ההסתכלות הזו אנחנו מצליחים לעזור לצוותים המבצעיים להיות מסוגלים לייצר ולצלוח ביחד מצבים שקשה לתפעל אותם לבד; מדרכות, מדרגות, תמרונים על המקום במהירות אפס, תנועה עירונית, כבישים מפותלים, שטח, מה לא.
עכשיו, לא נכנס איתכם לרמת התפקוד בזוג הנדרשת באתגרים של תרגיל מסכם סדרה, אבל הנה כמה סודות מקצוע לשיפור הזוגיות על האופנוע:
ראשית, שווה לתדרך את המורכבים.
בטח אם זו להם הפעם הראשונה על דו-גלגלי.
ובשיחה הקצרצרה הזו כדאי לוודא שהם מקפידים על שני דברים עיקריים:
חיבור מלמטה:
נקודות העיגון העיקריות של המורכב הן הברכיים והירכיים כנגד האגן של הרוכב (כאילו הרוכב הוא מכל הדלק של המורכב). בזמן כוחות חזקים מספיק להעזר ביד אחת: חובקת את הבטן התחתונה(!) של הרוכב בתאוצות, או נשענת על מכל הדלק של האופנוע בבלימות. כך או כך, אסור ללפות את הרוכב מעל לקו הבטן. כל משיכה או דחיפה של החלק הגבוה של פלג הגוף העליון עלולה להיות מועברת דרך הרוכב על הכידון ולהשפיע באופן בלתי צפוי על האופנוע.
עירנות בסיסית:
מכיוון שלא מדובר בכורסא בתוך מכונית, המורכב צריך להיות ער למהלך הבא, ברמה הבסיסית של ימינה/שמאלה ותאוצה/בלימה. מורכב שאינו מודע לדרך עלול להיבהל ולהשפיע על תנועת האופנוע ברמה מסוכנת.
אבל עם כל הכבוד לתדריכון הזה, עיקר האחריות על חוויית ההרכבה מוטלת על הרוכב עצמו.
הרוכב חייב להפנים שלהיות מורכב על אופנוע זה לוותר באופן מוחלט על השליטה בחייך, בזמן שהגוף שלך חשוף על כלי רכב עירום ומסוכן. וכן, זה לא המצב הכי נעים להיות בו. בטח בפעמים הראשונות. הבנה של ״מצב הצבירה״ הבסיסי הזה של המורכב, מחייבת שינוי בדפוסי ההתנהגות של הרוכב. הכל חייב להיות חלק ומדורג ועדיף עם איזשהו רמז מקדים לקראת כל כוח שעומד להיות מופעל על הרוכבים.
למשל, להתחיל לבלום בלטיפה על הבלם האחורי. המורכב יחוש את תחילתה העדינה של תאוטה ויצליח לעגן עצמו לקראת הבלימה העיקרית. כך גם עם הגז: משיכה עדינה לוידוא עירנות של המורכב לפני מנת התאוצה העיקרית. עם מורכבים טריים כדאי גם לא להגזים עם עצמת ההיגוי. היגוי זריז מפיל את האופנוע להטייה וגורם למורכב להרגיש כאילו מתרחש הנורא מכל. ותגובתו תהיה בהתאם. תנועת גלגול מתונה ועגולה יותר תאפשר למורכב להתמודד טוב יותר עם המישור האלכסוני הזה שלא קיים במכוניות.
בקיצור, רכיבה שקולה, עגולה ומתונה, משדרת בדיוק את האיכויות האלה אחורה אל המורכב, וקל לו יותר לשים את נפשו בכפכם ולאפשר לכם לתפקד הכי טוב שאפשר. למרות שהאופנוע כבד ומגושם.
ואם כל זה לא עבד והמורכבים שלכם עדיין בפאניקה ומושכים החוצה בהטיות, נסו לתפוח להם על הירך ואז להצביע רחוק אל המשך הדרך - אל המקום אליו אתם מביטים. תגובתם הטבעית תהיה להרים את העיניים מהאספלט הקרוב והמפחיד ולעקוב אחר האצבע אל תמונה מאוזנת ואיטית יותר. והנה תוך רגע השרירים שלהם נרגעים והם נוזלים איתכם בכיף אל תוך ההטיות.
נסו ותהנו.
ואל תעשו להם את המוות.
