הכלל הראשון ברכיבה בעמידה הוא: שב.
כן, אנחנו יודעים שזה נשמע מוזר, אבל תהיו איתנו רגע; רכיבה בשטח היא רכיבה הרבה יותר תובענית והרבה פחות סלחנית מרכיבה על אספלט. מכיוון שכך, אין בה הנחות בתפעול המבט, בשחרור הכידון ובדיוק על הגז.
עכשיו, רוכב שלא זיהה את איכויות ה'מבט - כידון - גז' בישיבה, יתקשה מאוד לשחזר אותן בעמידה על האופנוע. ובלעדיהן, אין באמת טעם לרכיבה בעמידה, בטח לאורך פרקי זמן ארוכים. למה? כי רכיבה בעמידה אמורה לשפר את ביצועי הרכיבה בישיבה, לא לפגום בהם.
מקום מעולה להתאמן בו על רכיבה נכונה בעמידה הוא דווקא על קטעי האספלט הסלולים ביערות קק״ל, שמציעים שילוב נדיר בין הצורך לנוע עם הגוף כל הזמן, לבין ראש נקי מבעיות אחיזה. עמידה במקומות הללו מאפשרת גם לטעות ומביאה להבנה צלולה באמת של מה צריך לעשות עם הגוף.
והנה האתגר. ברכיבה בעמידה הגוף אמור לתפעל שלושה עניינים במקביל:
וידוא כידון משוחרר בכל מצב
עזרה לעבודת המתלים
מיקום הגוף כמשקולת מאזנת
היכולת לנהל את השלשה הזו היא תוצאה של צפי. של הידיעה מראש איזה כוח יתנגש במכונה, מאיזה כיוון ומתי - והיכן צריך להתמקם כדי להתמודד איתו. ובשביל לפתח צפי לא חייבים לעמוד. אז יושבים רגע.
העמידה נכנסת לתמונה כשהצפי מזהה התמודדות שהגוף היושב לא יוכל לעמוד בה. וככה העמידה נכנסת בזמן, מעצימה את היכולות בישיבה, ואז יוצאת מהתמונה כשאין בה תועלת.
רק אז - מתוך הבנה ובנייה של הגוף לקראת הדרישות הפיזיות של רכיבה ממושכת בעמידה - מגיע השלב בו הרוכב בעצמו ימשך באופן טבעי אל המקומות בהם העמידה נדרשת לאורך כל הרכיבה (למשל אינדורו טכני).
וגם אז, אפילו אז, שבו מדי פעם. כשצריך. כשאפשר. כשעדיף.
