כבישים עם שדה ראיה מוגבל, רצופי פניות עיוורות, דורשים מהרוכב להתנהג כאילו הוא שני רוכבים שונים.
פנייה עיוורת - או יותר נכון אילמת - לא מנדבת מידע עד הרגע האחרון. לא מעט פעמים האופנוע מתחיל להתעקל עם הכביש עוד לפני שהרוכב יודע מה קורה בכל מהלך הפנייה.
במקרים כאלו, הפנייה מתחלקת לשתי התנהגויות רכיבה שונות: זו של לפני רגע זיהוי היציאה מהפניה, וזו שאחריו.
עד זיהוי כל הנתונים והיציאה, האופנוע צריך להישמר במצב מתון. במידת הטייה קלה שתאפשר בלימה, או שינוי קו בקלות - על כל צרה שלא תתגלה.
המיקום בשלב הזה צריך להיות כזה שמספק מקסימום שדה ראייה, והמהירות חייבת להיות כזו שמאפשרת לרוכב לעצור את האופנוע עד הנקודה האחרונה שהוא רואה. אחרת זה הימור. והימורים ברכיבה על אופנוע זה לא כזה חכם.
אה, ומה עושים בשלב השני, כשכבר רואים את סוף הפנייה? ובכן, מרימים את העיניים אל ההמראה לישורת, משחררים את הכידון ומבריגים את הגז אל תוך הדרייב.
תנו בגז (אבל עם שכל)
צוות אופנוען מאומן
