העיניים במקום? צ׳ק.
הכידון משוחרר? צ'ק.
הגז פתוח? צ'ק.
הכל מוכן ונוח, מכאן ועד התאוצה החוצה נשאר לי רק להנות.
אבל רגע, פוס. כאן, בתוך הקשת, כשהכל ״מסודר ונוח״ אבל עדיין לא רואים את ההתיישרות - מה יקרה אם פתאום משאית עומדת על הנתיב ולידה הנהג מחליף גלגל מפונצ׳ר?
הקלאסית שבתשובות לשאלה "כמה מהר לרכוב על הקשת?" היא בוודאי "תרכב בקצב שבו אתה יכול לבלום עד המקום שאתה רואה". אבל בינינו, לפעמים שוכחים ולפעמים מהמרים על עוד כמה קמ"שים בשם הריגוש, ולפעמים פשוט טועים בלי לדעת.
וכאן, בתחום המעורפל והמלחיץ של שימוש בבלמים בהטיה, הנה כמה דברים שכדאי לדעת:
ראשית, אני מניח שלא טסתם לתוך הפניה על הרגליות, אלא השארתם קצת רזרבות. במצב כזה, הפחתה וסגירת גז חלקה כשהאופנוע בהטיה תוריד את מהירותו הרבה יותר מהר ממה שדמיינתם. ככה זה, אופנוע מאבד יותר מהירות בסגירת גז על הצד בתוך כוחות הפניה, מאשר בקו ישר.
במידה ומדובר בסטיית מהירות שסגירת הגז לא תתקן, מה שצריך לבוא עכשיו הוא שימוש עדין ומדורג בשני הבלמים יחד (!) וקיבלתם מכונה שמאטה בקצב יפה עם מינימום איבוד אחיזה ויציבות.
ועכשיו הגענו לעניין שרוכבים לעיתים אינם מודעים לו: אנחנו לא נשארים באותה הטיה לאורך כל הבלימה, ולכן מצבנו הולך ומשתפר בכל מטר שעובר. למה? מהסיבה הפשוטה שאם נישאר באותה זוית הטיה, רדיוס הפניה שלנו קטן כשהמהירות יורדת. כלומר - ככל שהמהירות יורדת, כך נוכל לזקף את האופנוע ולבלום חזק יותר מבלי לאבד את הקו (ואת הראש).
צריך לתרגל את העניין הזה, כמו כל טכניקה אחרת. התחילו מסגירת גז הדרגתית בהטיה בתנאים מבוקרים, ולאט לאט תרגישו בטוחים מספיק ללטף את שני הבלמים ואז תגלו שהשד לא כל-כך נורא: שאפשר ומותר להשתמש בבלמים על הצד.
אבל מה שלא יהיה - אל תעופו לתוך פניות עיוורות!
זה כמו לרוץ לתוך חדר חשוך. לכו תדעו איזה הפתעה תחכה לכם שם...
תנו בגז (אבל עם שכל),
שי נוה וצוות 'אופנוען מאומן'
