כלב זקן, טריקים ישנים | גידי פרדר

בכל מבצע רכיבה מיוחד, כזה שמנתק אותי מהבית ומהחיים המשמימים שלי, אני משתדל לתקן משהו שדפוק ברכיבה שלי. כמעט תמיד אני חוזר עם תובנה חדשה אחת לפחות, או פעולת רכיבה שהצלחתי להטמיע בקופסת הפיקוד האוטומטית. ככל שיש לך יותר פעולות אוטומטיות נכונות, כאלה שאינן דורשות גרם מחשבה, אתה פנוי יותר לאתגרי הדרך, וצלול יותר לביצוע תכניות רכיבה מורכבות.

ראלי הולילנד 1000 - 2018 היווה עבורי הזדמנות פז לחידוד אחד מיסודות הרכיבה הקריטים והבסיסיים ביותר בעולם הרכיבה על אופנוע.

צילום: רונן טופלברג

המשימה להסיע צלם שעובד תוך כדי תנועה דורשת רמות ריכוז גבוהות מאוד, מחייבת מקסימום דיוק, לצורך שילוב מושלם בין מערכות התאוצה-בלימה-פניה של האופנובוס עליו רכבנו. אבל יותר מהכול, כדי לבצע את כל הדרישות של מר טופלברג בהצלחה, נדרשתי להפעיל את הראייה שלי נונסטופ ולהניע את תשומת הלב מרחוק לקרוב וחוזר חלילה, כדי לענות כל הזמן במדוייק על שתי שאלות קריטיות: על מה אני רוכב? לאן אני רוכב?

״כשאתה נוהג במכונית, מה שמטריד אותך בעיקר זה לאן אתה נוסע, והרבה פחות על מה״ אומרים המדריכים שלי בפתיחת קורס אומנות הרכיבה 1. ״אבל כשאתה רוכב על אופנוע, אתה חייב לוודא כל הזמן גם על מה אתה רוכב. כי החיים שלך לגמרי תלויים בזה...״.

יבש ונק? | צילום: בני דויטש

כשאתה מסיע צלם - שהעין שלו, דרך העדשה, מניחה צלב על המטרה כל הזמן ופיו יורק פקודות כמו: ״יותר קרוב!, עוד שמאלה! סע איתו! סע איתו!! סע איתו!!!!״ - אתה מוצא את עצמך רוכב בכל מקום אפשרי בכביש, רק לא במרכז הנתיב, או חלילה על אספלט נקי וברור. לא... כדי לספק את הסחורה אתה מוצא עצמך רוכב על הקו הצהוב, 5 סנטימטרים מעיני חתול מצד אחד, ו-10 סנטימטרים מהליכלוך בשוליים שמאיים להפיל אותך מצד שני. באותו זמן הדרך מתפתלת ואין תירוצים; צריך להמשיך לשמור את העדשה מקביל למכונית, בזמן שהאופנוע מצייר קו קשתי על חמישה-עשר הסנטימטרים האלה שאי אפשר לזוז מהם...

לא אכביר במילים ודוגמאות. בעיקר כדי לא להסתבך עם החוק או עם שומרי הסף של התקינות הפוליטית על הכביש. אסתפק בלומר שהנופים בצידי הדרך היו עבורי ערב רב של צבעים וצורות, אבל ראיתי מעט מאוד מהם. במשך 6 ימים, 10 שעות ביום הייתי עסוק באיבחון מצב האחיזה לפניי, תוך כדי שמירת כיוון וקצב במהירויות משתנות. בעליות וירידות, בכבישים מחורבנים וגם טובים, על מיליון סוגי אספלט וצבע כבישים, ובמרחק סנטימטרים בודדים ממכוניות קלאסיות ששוות מיליוני שקלים.

תוך כדי רכיבה לא חשבתי על כל זה, פשוט עשיתי את זה.

צילום: בני דויטש

אבל כשהכול נגמר, כשמצאתי עצמי מרחף לבד עם ה-R1200RT בלי המשקולת מאחורה, חופשי ומאושר, קלטתי את השינוי ההתנהגותי שחל בי. שמתי לב שבניגוד למנהגי, אני מוקפד קרוב ל-100% בזיהוי הקרקע עליה אני רוכב, הרבה יותר מהרגיל.

וואללה? זה אומר, חד משמעית, שלמרות היותי מי שאני, השגרה והשאננות השתלטו גם עליי, והורידו את רמת העירנות שלי לתנאי הפשוט הזה: לוודא תמיד ברמה של סנטימטרים על מה אני רוכב.

תודה לראלי הולילנד, ותודה לרונן טופלברג, שהאירו את עיניי, ואולי גם הצילו את חיי...