אהבתי לחיות במנהטן. מי שלא עבד והתגורר בעיר הזאת, לא מסוגל להבין את התחושה – להיות חגב זעיר וחסר חשיבות בתוך ג’ונגל של בטון ומתכת. יכולים להיות לך חברים. גם חברות. אבל אתה לא ממש בוחר אותם. אז אחרי שאתה מבזבז זמן יקר על כל מיני אנשים שבארץ לא היית מכיר כלל, אתה מוותר ומעדיף את הבדידות.
מוקף אנשים כמוך, אתה רואה אותם בכל פינה – בדיינר, ברכבת, בשדרות הרחבות - כולם בדרך לאנשהו. כולם עסוקים. וכולם מתמחים באי יצירת קשר עין, בכל מצב, אפילו ממרחק סנטימטרים מהפרצוף שלך בזמן הצטופפות בקרון של הקו האדום על ברודווי.
אהבתי את הבדידות הזו, התמכרתי לה. הגעתי לעיר מטיול אופנועים מחוף לחוף, עם כמה מאות דולרים בכיס. אחרי שסגרתי עם שותף על הדירה הראשונה, נותרתי עם כמה עשרות דולרים בכיס. משהו בדלות הזאת עורר בי יצר הישרדות שדחף אותי חזק יותר. תוך זמן קצר מצאתי עבודה בנהיגת מוניות לא צהובות – קאר סרוויס זה נקרא. קיבלתי לידיים שברולט קפריס ענקית, והתחלתי לחרוש את העיר עם מפה על הברכיים, מתפלל שהלקוח לא יבחין שאני מנווט תוך כדי נהיגה. עם תקציב מחיה של 10 דולר ליום ושעות על גבי שעות על ההגה, הייתי המאושר באדם. הודעתי למשרד שאני עובד כל זמן שאני לא לומד, ותוך שבוע התעשרתי. ב-800$ אמריקאי. מה, בשנת 1984 הרגשתי שזה המון כסף!
במהלך החודשים הבאים הכרתי את מנהטן ואת חמשת המחוזות של המטרופולין המטורף הזה, כמו את כף ידי. מעוני ודלות (שהיו כאמור מבחירה, מעולם לא הייתי מסכן באמת) הגעתי לדירת סטודיו בגודל חדר שירותים. אבל מה, הוא היה בקומה ה-21, על שדרת ברודווי, צופה לנהר ההדסון. בדידות מזהרת.
אז כן, מאוד אהבתי לחיות במנהטן. אבל לא פשוט להיות אופנוען בניו יורק. במנהטן אין שום יתרון לאופנוע. על פי החוק אסור לעבור בין המכוניות בזמן עומס או פקק תנועה. ליין ספליטינג הם קוראים לזה (פיצול נתיבים). חטפתי דו״ח שעלה לי 85 דולר על השטות הזו. חוצמיזה, פעמיים בשבוע מנקים את הרחובות במנהטן, פעם צד שמאל, ופעם ימין. זה אומר שלא משנה באיזה צד חנית, פעם בשבוע לפחות תצטרך להזיז את האופנוע שלך מצד לצד. גם בשלג. והחורף ארוך. ובקיצור, החזקת אופנוע בעיר הזו זה חתיכת כאב ראש מיותר. אבל לא יכולתי להתאפק למשך זמן רב.
כעבור כשנתיים במוניות וברכבת התחתית, רכשתי ימאהה XS1100 שנת 80׳ ב-800 דולר אמריקאי ירוק. עם האופנוע הזה החלקתי פעמיים, וקיבלתי פעמיים את החיים בחזרה. פעם אחת בחצייה של הסנטרל פארק ברחוב 79, ופעם על הרמפה שעולה לגשר ג׳ורג׳ וושינגטון שחוצה את ההדסון לניו-ג׳רזי.
בסנטרל פארק המונית הצהובה שמאחוריי החמיצה את הראש שלי בסנטימטרים. וברמפה של הגשר למדתי שכשאני רוצה, אני קורע את יוסיין בולט בריצה - כל עוד המטרה היא להתחמק מגושי מתכת במשקל 2.5 טון שמאיימים לדרוס אותי.
אין תחושה קשה יותר מלהיות תקוע על הגשר העצום ההוא, בשעת לילה מאוחרת, עם אופנוע שבור וגוף דואב ממפגש עם בטון מזויין. אין טעם להתקשר לאיש, כי אין מצב שמישהו יגיע לסייע. גרר אופנועים לא היה קיים, ולהפקיר את האופנוע באמצע הלילה על הגשר, לא בא בחשבון.
אז התיישבתי שם ליד מחמל נפשי, שלפתי את ערכת הכלים המקורית והדלה, והתחלתי לעבוד. בסיום שעתיים עבודה הצלחתי להחזיר אותו לפעולה. עם כידון עקום, בלי מנוף בלם קדמי, מנוע מגמגם ופרונט שרוצה להמשיך לנהר במקום להעביר אותי לצד השני.
על האופנוע הזה רכבתי לצפות במירוץ הסופרבייק הראשון שלי, בלאודון ניו-המפשייר, 300 מייל צפונה לעיר. באותה הזדמנות נרשמתי גם לקורס רכיבת מסלול אצל האושו של הרכיבה – קית׳ קוד, שהתקיים יום למחרת המירוץ באותו מסלול.
במשך יומיים, עם פיק ברכיים ודופק 220, צפיתי בכל כוכבי ה-AMA הנערצים עליי בעונת 1987. לאחר שהקרקס הנודד הזה התפנה משם, עליתי על המסלול עם הקאוואסקי של קליפורניה סופרבייק סקול וגיליתי את ההגוי ההפוך…
בדרך הבייתה הייתי עסוק במחשבות שהסתיימו בהחלטה: אני הולך על זה! תוך חודש רכשתי אופנוע 600 סמ״ק ספורטיבי, חליפת רכיבה דגם ״סילברסטון״ של דיינזה, ואת כל הציוד הנדרש להקים פיטס מירוצים קטן.
בחרתי במספר מתחרה 141, לאמור: ״One For One”. אני לא בטוח אם התכוונתי ל״אחד למען אחד״ כדי לסמל את הבדידות או ״אחד למען המקום הראשון״, או גם וגם.
מפה לשם, כעבור כ-3 שנים בעיר, מצאתי עצמי בעלים של 2 אופנועים – ימאהה XS1100 לסופי שבוע וימאהה FZ600 למירוצים. בנוסף גם אחזתי ב-2 מכוניות – קדילאק אלדורדו שנת 74 במצב נהדר עם 24 אלף מייל, אשר שימשה בעיקר לגרירת האופנוע למסלול, ואולדסמוביל קאטלס סופרים לעבודה.
החניית הרכוש הזה במנהטן עלתה כמו שכירות של עוד דירה. אז עברתי את הנהר לניו ג׳רזי. שכרתי דירה ממש על המים, צופה על קו הרקיע של מנהטן בלי שום הפרעה, מול רחוב 59.
את סופי השבוע ביליתי בעיקר בגיחות ל-Bear Mountain ו-Seven Lakes - אתרי הרכיבה הקלאסיים של הניו יורקרים. בסופי שבוע של מירוצים הייתי מעמיס נגרר שכור, מחבר אותו לקאדילק אלדורדו ביום חמישי, ומפליג אל מחוזות הפנטזיה בלאודון - ניו המפשייר, או לברידג׳המפטון - לונג איילנד (מסלול שנסגר לפני שנים).
תקופה זו הייתה, אפשר לומר, תחילתה של התפנית המשמעותית ביותר בחיי. זו שהוותה השראה למילים הראשונות שכתבתי במגזין מוטו המקורי, שהובילה אותי, בסופו של דבר, עד הקמתו של אופנוען מאומן.
אגב, מספר המתחרה 141 באליפות ה-AMA של שנת 1988, הוא ההשראה למספר המתחרה של דנה פרדר שהשתתפה איתו באליפות המוטוקרוס הישראלית, שנת 2018. ילדה טובה של אבא.
