את מרבית שנות ה-80' העברתי בחיים ומגורים בארה"ב. המולדת שהשארתי מאחור הייתה עדיין שרויה במחשכים מבחינה מוטורית. היצרנים היפנים היו בגדר קללה גסה בעקבות אמברגו הנפט שהוסר רק ב-84', ומי שהעז ליבא ארצה הונדה קאוואסאקי או סוזוקי כלשהו, נאלץ לשלם כופר כסף אדיר כדי לרכב עליו כאן. כלים אירופאים נמכרו בכמויות מצחיקות ואני הייתי שקוע במגזינים זרים, שואב מידע בשקיקה ממבחני דרכים על אופנועים שבישראל אפשר היה רק לחלום עליהם.
בשנה בה הפליגה ספינת המהגרים (האווירית) שלי מערבה נחתו דגמי סזוקי ראשונים בישראל.
את השנים הבאות ביליתי בנסיון כושל להגשים את הפנטזיה הרטובה ביותר שלי: להיות עשיר גדול, איש העולם, נטול חובות ומטלות שמשעבדות את האדם לגור ולחיות במקום אחד יותר מחצי שנה. מאז ומתמיד שאפתי להשתחרר מנטל הפרנסה ולעסוק אך ורק במה שמעניין אותי, מרתק אותי, ולוקח אותי לאן שאני רוצה מתי שאני רוצה.
זה לא קרה. אבל קרו הרבה דברים אחרים.
ההתעסקות עם באופנועים באמריקה בהשוואה לישראל דמתה באותו זמן לאורגיה פרועה של אופנוענים עשירים. כך לפחות הרגשתי כשרכשתי ימאהה XS1100 בן 4 שנים בעבור סכום עתק של 800$ אמריקאי. תוך שנתיים הגשמתי חלום גדול: רכשתי אופנוע למירוצים ופוצצתי כסף על ציוד פיטס מפואר, ציוד רכיבה מהשורה הראשונה וסופי שבוע על מסלול המירוצים, רוויי ריח דלק וגומי שרוף באוויר.
כעבור כמעט 6 שנים בניכר, הגיע אליי חבר לביקור ובאמתחתו מספר גליונות של מגזין אופנועים בעברית בשם מוטו. השערים הצבעוניים היכו אותי בהלם. על שער גליון מספר 6 הופיע דוקאטי סנטה מוניקה באקשן שלא היה מבייש מגזין אירופאי מכובד, בגליון 7 הופיע מבחן השוואתי בין שני אופנועי שטח ואת השער של גליון 8 השחיז רנדי ממולה בקרב על תואר ה-GP500 הנכסף של אותה תקופה.
וואללה, גם על אליפות העולם שמעו שם בתל אביב?
אני זוכר היטב את התחושה שעברה בי למראה מגזין אופנועים ישראלי על נייר כרומו מבריק. הבנתי שמגזין האופנועים הישראלי הראשון בהסטוריה שבאמת שווה משהו, יוצא לאור כבר מספר חודשים מבלי שיהיה לי מושג על זה! רק עזבתי את המדינה לכמה שנים וכבר התרקמה לה תרבות דו-גלגלית בישראל? ובכלל לא שאלו אותי? אפילו לא התייעצו? זה היה המפגש הראשון שלי עם השם טל שביט. מצאתי אותו בעמוד התוכן, בתפקיד העורך. "שאפו", אמרתי לעצמי, "אם החומר הזה לא קנוי אז מגיע לבחור הזה הרבה קרדיט".
באופן טבעי התחלתי לחפש אותם בפינות, את טל שביט ורם לנדס. מצאתי הרבה פאקים, אבל כולם התסתכמו בבעיות של סטייל. שני בעלי הבית הצטלמו בחליפות רכיבה מיושנות ומכוערות וזאת של רם לנדס אף הייתה נטולת ברכיות. רוכבי השטח בגליון 7 היו לבושים במיטב האופנה של שנות ה-70, והליצן העונה לשם אביב קדשאי, רכב על הסוזוקי עם חולצת רכיבה של קאווסאקי, בלי בושה. בגליון אחר הופיע אותו מושבניק שרכב על ה-DR כשהוא מחליק זנב עם גוצי NTX650, בלי משקפי אבק, עם טי-שירט בלבד על פלג הגוף העליון. נו טוב, אי אפשר לצפות מהלבנטינים למקצוענות עד הסוף, לך תדע, אולי אין להם איפה לקנות ציוד...
אבל היה גם צד שני למטבע, שבדיעבד יסתבר היה גם הצד החזק יותר מבחינתי: הישראלים הלא אופנתיים שהופיעו בתצלומים של מוטו, ידעו לתת גז, כולל השרוך הארוך הזה טל שביט. בנוסף, הם לא דיברו שטויות, בכלל. לא מצאתי אף פסקה עילגת או דיעה מופרכת מהשער ועד לעמוד האחרון. עם זה לא יכולתי להתווכח והתחלתי לקרוא באמת. קראתי, והבנתי. הבנתי שמבחינתי כאופנוען שרואה עצמו מושבע, נפל דבר בישראל. לגבי מי שלא קרוב לעולם האופנועים הישראלי לא הייתה למגזין הצבעוני הזה כל משמעות. אבל לגבי כל מי שחלם, קיווה, והשתוקק להגשים את האופנוענות בישראל נוצרה מדורת שבט הראשונה, נזרע זרע התרבות הדו-גלגלית.
כמעט שנתיים מאוחר יותר מצאתי עצמי משייט מזרחה במהירות של 750 קמ"ש, בתוך ג'מבו עמוס חסידי ברוקלין, בדרך חזרה לארץ הקודש. סיבות ונסיבות שונות ומשונות הביאו אותי, השם ישמור, לעבודה בחברת ביטוח גדולה. החלום הרטוב על חיים חופשיים בשדות הכיף הנצחיים של נפשי כמעט והתפוגג. כדי לשמור על שפיות הבאתי עימי ארצה אופנוע מגניב, או לפחות אז, כאן בארץ, הוא היה מאוד מגניב.
האופנוע הזה הביא אותי למפגש עם יואל פלרמן, חבר מערכת מוטו, שהיה ממש מוקסם מההסברים שלי על הטכניקה המוכחת שלי שמירה על ג'אנט לבן מבריק וצח כשלג בעוד השרשרת משומנת כמו כלי יריה שיצא זה הרגע מאריזת היצרן. פלרמן הבין מהר מאוד שהוא יסתובב לנצח עם ג'אנטים מלוכלכים וכי עם אנשים כמוני חבל על הזמן, צריך לשלוח אותם להסתכלות אצל טל שביט. כך מצאתי את עצמי עומד בדירת המרתף ברחוב צבי שפירא בתל אביב, מול הטיפוס הרזה והממושקף הזה. תוך פחות משעה, לאחר שהפציץ אותי בידע והבנה ברמה בה לא נתקלתי גם באמריקה הגדולה, התחלתי להרגיש אופנוען קצת יותר קטן. חודש מאוחר יותר, יצאתי עם טל בפעם הראשונה לשטח כדי לצלם את אופנוע העשור, סוזוקי R750 שנת 86'. אחרי כמה שעות של אקשן מופלא בהרי ירושליים ובזכות העובדה שלא ריסקתי את הסוזוקי, קיבלתי הצעת עבודה והבנתי שנחרץ גורלי. קלטתי שיש לי הזדמנות לעבוד לצידו של ענק. לא פחות מגאון וחלוץ שיוצר תרבות דו-גלגלית ישראלית במו ידיו. לא יכולתי להתרחק ממנו יותר.
כעבור חודשיים יצאתי בטריקת דלת ממשרדה של מנהלת כוח האדם בחברת הביטוח הגדולה. היא איימה עליי בתביעות, ניסתה לנתח אותי פסיכולוגית, ובשום אופן לא הצליחה להבין איזה הגיון מביא אותי לזרוק קריירה של מפקח ביטוח לפח. אם הייתי מספר שהטיפוס ההזוי הזה עם המשקפיים גרם לי לחזור ולאמין בחלום הרטוב שלי, היא בטוח הייתה ממליצה על אישפוז.
העבודה במוטו לא שיחררה אותי מנטל הפרנסה, אבל הבעיה הקטנה הזאת, אותה אני מנסה לפתור עד עצם היום הזה, לא הטרידה אותי כלל באותם רגעים. האש והתשוקה היוקדת בעיניים של טל שביט שאבו אותי לעולם של הרפתקאות והגשמה עצמית, ששום כסף בעולם לא היה קונה לי.
תודה טל.
