דמיינו לרגע את הסיטואציה הבאה: אתם על האופנוע בכביש מפותל עם נוף יפיפה שנמתח עד האופק מכל עבר. את הכביש אתם לא מכירים, אבל הוא מפתה ומאתגר וממש לא בא לכם לפספס את החוויה.
מכיוון שזה טיול, ואתם רק עוברים בכביש הזה ולא תשובו אליו בקרוב, אתם מרימים את הקצב קצת כדי לסחוט מקסימום ריגוש. רק מה, עושה רושם שהאחיזה לא משהו. אתם מכירים את האופנוע שלכם די טוב, אבל בכל פעם שאתם מנסים להגיע לזווית הטיה שמדגדגת לכם את עצם ההנאה, אתם מרגישים מיני-החלקות, נרתעים ומנסים שוב בפניה הבאה לראות אולי זה השתפר.
את התרחיש הזה אפשר להלביש על אינספור מקומות, כבישים ומסלולים. הבעיה היא לא בכביש. אלה אנחנו שנתפסים לעניין חוסר האחיזה ומתבאסים שאי אפשר להנות. האמנם?
תראו, זה לא שאני לא משוגע על אחיזה. אני כן, ואין דבר שמשמח אותי יותר על אופנוע מאשר קטע כביש עם אספלט נושך ואכזרי, כזה שאפשר לשייף בו את האמא של הרגליות. אבל מה לעשות, מקומות כאלה הם מעטים למדי, ולא ייתכן שאגביל את ההנאה שלי רק למקומות אלו.
באותו כביש חלקלק, המוח שלנו מנסה להביא אותנו לזוויות הטיה שאליהן אנחנו מורגלים כמפרישות אדרנלין. ובכל פעם שהצמיגים מאותתים שזה הגבול, אנחנו מחזקים את האחיזה בכידון ונבהלים, גם אם מעט. זו חוויה שלילית, ולא משנה כמה תמעיטו בחשיבותה, המוח לא שוכח אותה כל כך מהר. והנה עוד אחת, ועוד אחת, ועוד. וכך, במקום לחייך, נדפק לנו הכיף כבר בפניות הראשונות ואנחנו מבלים את שאר הכביש בתסכול ואומרים לעצמנו שהיינו יכולים להנות. טוב נו, להאשים את האחיזה זה קל...
אז במקום לחפש זוויות, חפשו, למשל, את השחרור המוחלט של הכידון - הוא ייתן לכם מינימום הטיה לרדיוס נתון ויגביר את האחיזה והיציבות. חפשו את הקו שמתרומם אל הדרייב וייתן לכם את הגז הכי טוב שאפשר ביציאה מכל פניה. חפשו את הזרימה והחלקות בהרמה והורדה של המהירות בין פניה לפניה. חפשו איך עוזר לחץ על הרגליות במצבים של אחיזה מפוקפקת. חפשו תחושות חיוביות של צליפות ודיוקים. ואם תמצאו את כל אלו, אני בטוח שהאחיזה לא תטריד אתכם כפי שחשבתם. זה לא שתשכיבו עד האזניים, אלא שפשוט תוציאו את המקסימום מהאספלט המעאפן הזה, כי זה מה יש.
בקיצור - תרגול נכון לא עף על ההשכבות הכי נמוכות והמהירות הגבוהה ביותר מהרגע הראשון. תרגול נכון עוסק בצבירת חוויות חיוביות ככל האפשר בתנאים הקיימים, ועל הדרך גם מתכנת את המוח איך לחבר את כל האלמנטים וגם שומר על דופק נמוך. וכשמגיעה חוויה שלילית פעם בכמה זמן, המוח לא לוקח ללב.
נקודה למחשבה.
תנו בגז (אבל עם שכל),
שי נוה וצוות אופנוען מאומן
