לא קרבי אחיכם. גם לא בקיא או מיומן באומנות לחימה. בטח לא בכזו שמערבת שליטה בנשק, קר או חם.
אבל כן יוצא לי לאמן לא מעט לוחמים, ומצאתי שיש לי איתם שפה משותפת. ושפה משותפת זה חשוב מאוד בעבודה שלי; עבודה שכל כולה תרגום של עולם זר אל תוך עולם מוכר. של לחבר בנאדם לתחום שמוכר לו, שהוא חזק בו, ואז לגרום לו להבין מה מקור החוזק הזה כדי ליישם אותו בתחום החדש. החלש. המפחיד.
אתמול, באמצע אימון רכיבה של יחידה יחידתית ביותר, הייתה לי שיחה קצרה עם אחד הלוחמים. כמו רבים מהם גם הוא מתאמן ב-MMA בשביל הספורט והכשירות. צפינו בסרטון של קרב בזירה.
״תראה איך הוא סופג ומחכה...״ הוא פלט.
הרמתי אליו עיניים, האגרופים שלו היו משני צדי הראש בתנוחת המוצא בלי שהרגיש בכלל. ״לפעמים אתה מחכה רגע שיפתח את הפה וייקח נשימה גדולה יותר״ הוא תאר יריב דמיוני, ״וזה בול הזמן להביא לו פגז בלסת ולכבות לו את האור״. ואתה מסוגל לראות מחווה עדינה כזו תוך כדי פיצוצים של קרב? שאלתי חצי המום. ״כן״ הוא אמר, ״צריך לחכות בסבלנות ואז אתה רואה אותו נפתח לרגע. זה הזמן להיכנס״.
הבנתם? עומד אדם, אוכל פיצוצים בכל הגוף מלוחם מיומן שכל מטרתו היא לגרום לך לאבד הכרה, אבל מאחורי האגרופים שלו יש עיניים פקוחות ומוח שקט שאורב בסבלנות. איזה דיסוננס פסיכי בין המצב הגופני למצב המנטאלי.
״ככה אתה צריך להיות בזמן רכיבה מבצעית״ זרקתי לו; סופג פיזית את כל מה שקורה כאן ועכשיו, יהיה אשר יהיה, אבל הראש שלך שקט ומפוקס מאחורי האגרופים שעל הכידון.
מסתבר שתנועה עם האופנוע היא אמנות לחימה לכל דבר ועניין. ולא, לא בגלל שנדרש כוח פיזי או אלימות. זה בכלל עניין של גוף שעובד על אוטומט ומתמודד עם ההווה, בזמן שהמוח עסוק בעתיד. הגוף מתאמץ, המוח מנהל. כי מי שלא רואה את הקרב תוך כדי קרב, לא מצליח לנהל את הקרב. ומי שלא מנהל את הקרב, הקרב מנהל אותו. וכשהקרב מנהל אותך, אתה מפסיד. נקודה.
שמרו על ראש צלול.
