אני מסתכל על השוטרים שלנו מתיישבים אל שולחן הארוחה בסוף סדרת רכיבה מבצעית של חמישה ימים רצופים. הם מיוזעים ומאובקים מהיום המסכם שמתמקד דווקא בשטח. רואים על האנשים החזקים האלה את המעמסה של כל השבוע. אמנם לחלקם הקטן והוותיק, התנאים הלא פשוטים בסדרה שלנו נחשבים בכלל ל״חופש מהעבודה״. אבל חלקם האחר, הצעירים יותר, עדיין מעכלים את סדרת החוויות האינטנסיבית הזו.
מדובר בשבוע עבודה שבו האופנוע דבוק לך לטוסיק ואתה חופר רק בו וברכיבה שלך. בעצמך.
תרכיז התנסויות שמאלץ אותך להכיר במחוייבות שמגיעה עם התואר ״רוכב מבצעי״. עם המשמעות שלו. נדיר שרוכב צעיר שמגיע לסדרה הזו בפעם הראשונה, יקבל בסופה את ההגדרה ״מבצעי״. ברוב המוחלט והמוחץ של המקרים, נדרשת סדרה נוספת.
עכשיו, מבצעיות היא לא דבר זר לשוטרים רכובים. הם מתפקדים בתוך הררכיה צבאית, הם מורשים להשתמש בנשק בסביבה אזרחית, חיי אדם תלויים בהם. כל יום. האופנוע הוא רק כלי שנדרש למבצע - כמו הנשק, כמו הקשר - והוא מקצוע אחד מתוך סדרת המקצועות בהם השוטר נדרש להיות מיומן בהתאם לתפקידו המבצעי.
בסדרה הראשונה (בשאיפה) נופל האסימון שהאופנוע הוא אמנם רק כלי, אבל זה הכלי שמשתמשים בו הכי הרבה זמן רצוף במשמרת, והוא מסוכן כמו נצרה פתוחה וכדור בקנה. בניגוד לכל הכלים האחרים שיש בהם ״מוד לחימה״ בראש - על אופנוע מבצעי אין את המצב המנטאלי הזה.
מאז מלחמת העולם השניה ושני הגרמנים עם מכונת ירייה על אופנוע עם סירה, הצליחו להבין שאין דבר כזה שנקרא לוחמה מעל גבי אופנוע. מדובר בכלי ניוד בלבד. אבל אחד כזה שדורש חשיבה והקפדה של לוחם.
מבולבלים? זה באמת מבלבל. ובמשך חמישה ימים הרוכבים אמורים לנסות לפתור בדיוק את זה. להבין מה מהלוחם שבתוכם טוב לרכיבה, ומה מזיק לה. כי רכיבה מבצעית אמיתית היא רכיבה שאסור להזיק לה.
אסור להזיק לה, כי היא מתפעלת קליע מתכת ששוקל יותר מ-200 קילו. כשהפקודה מגיעה, הרוכב צריך לרכב על הקליע הזה בכל רגע ומכל מקום, ולוודא שהוא מגיע עד המטרה. לבחוש בכל המנופים והרגליות, להשתמש בגוף כמשקולת מאזנת, ולדעת בדיוק איך הכל יראה וירגיש עוד שלוש-ארבע שניות.
אם אין לך את היכולת הזו על האופנוע, לא תצליח להתחיל לנוע אל אירוע חירום מתוך קהל אלפים בהפגנת ענק בכיכר. לא תוכל לדלג איי תנועה כדי לחסום צירים. לא תוכל לצמצם טווח בכביש מפותל בלילה. שלא לדבר על להמשיך תנועה אל תוך שביל מחורטש אחרי חלאת אדם שבורח על החיים שלו...
באוטופיה, רוכב מבצעי צריך להיות מסוגל לשים את האופנוע שלו בכל מיקום, בכל מהירות ובכל מנח, עפ״י שיקול דעתו ובכל רגע. שליטה טוטאלית במכונה לא כדי להגיע מהר, אלא כדי להגיע. ולגבי המהירות, ובכן, זה אופנוע. הוא תמיד הכי מהיר.
וזו עוד אחת מהתובנות החשובות שהופכת רוכב לרוכב מבצעי; אופנוע הוא מהיר מעצם היותו אופנוע. בתוך תנועה אזרחית הוא לעולם יהיה הכלי הכי מהיר על הכביש. מכיוון שכך, אין צורך לפוצץ גז ולרדת כסאח על הבלמים כשהסירנה מתחילה ליילל. צריך לרכב חלק ולהתרכז בלהאט את האופנוע כמה שפחות. לנצל את היתרונות שלו, שמסתכמים פחות או יותר בהיותו ״לא ניידת״.
המימד הצר של האופנוע, זריזות ההגוי שלו ויחס ההספק/משקל הקיצוני, הופכים אותו לרכב שההגעה המהירה שלו אינה תלויה בשיאים של מהירות גבוהה בסיכון גבוה. אלא רק בשימור המהירות, ע״י תזוזה לרוחב הכביש והתמקמות במקום הבטוח הבא - זה שמאפר המשך תנועה ללא האטות מיותרות. כמו שילוב כזה בין טטריס לשחמט.
בפרק העירוני, למשל, אנחנו מרכיבים אותם ומוכיחים להם בכל פעם את חכמת השחמט הזה. מדגימים להם שאופנוע שלא מפעילים לו את הבלמים לחינם, יכול להיעלם קדימה בסביבה עירונית, בזמן שהרוכב עליו בכלל עסוק בלהעביר שיעור ולהצביע על המהלכים הבאים. בלי סירנות ובלי אורות כחולים.
ההבנה הבאה בעניין ה״לא ניידת״ - זו שמגיעה בדרך כלל בסדרות השנייה והשלישית - היא שברכיבה המבצעית כל חריץ שהצללית הצרה של האופנוע עוברת בו הוא חלק מהמשחק. וכל מצע הוא כשר (אספלט, מדרכה, דשא, עפר, מדרגות) כל עוד המהירות מתאימה. החל מאפס וכלה במהירות הסופית של האופנוע. טעות במהירות משמעה סוף המשחק. וזה משחק עם אינסוף מסכים ודרגות קושי ואסור להפסיד בו. אחרת אתה הופך ממבצעי, למבצע שמגיעים אליו מבצעיים. ואם לא באת לעזור, אז לפחות אל תפריע.
וכאן מתחבאת תובנה אחרונה. לא להפריע, זה להבין שעד ההגעה לאירוע אף אחד סביבך לא מבצעי. אלה הם אנשים בשגרת יומם, שהמוחות שלהם עסוקים בתוך עצמם ואתה פה כדי לראות את התמונה הכוללת בשבילם. או בקיצור; אתה לבד על הכידון, החיים שלך בכף ידך ואתה לא יכול לצפות שמישהו אחר יעזור לך.
עכשיו תחשוב שוב באיזה מקצוע ממקצועות חייך כדאי להשקיע עוד קצת זמן בליטוש המיומנויות...
