אצלנו באופנוען מאומן עובדים בשיטה מאוד מסויימת המלווה אותנו בכל הקורסים. לאחר שיעור קצר בסככה, עולים החניכים על האופנועים ויוצאים לתרגל על המגרש את מה שלמדו בשיעור, כשאנו מקפידים להוסיף נושא אחד בלבד בכל תרגול כדי להקל על הרוכבים.
על המגרש פרושים קונוסים אשר מסמנים את התוואי, ולפעמים עולה השאלה (הלגיטימית מאוד, אגב) אצל אחד החניכים, "אבל בעולם האמיתי אין קונוסים, אז איך אני יודע היכן לבצע את פקודת ההיגוי שלי, או לאן להסתכל?".
אז זהו, שהקונוסים קיימים גם בעולם האמיתי. הם לא יהיו בצורת חרוט עשוי פלסטיק כתום (למעט באזורים בהם מתקיימות עבודות מע"צ...), אבל הם שם בדמות כתם על האספלט, או מכונית חונה, או תמרור וכו'.
העניין הוא לא הצורה שלהם, אלא המשמעות שלהם.
אותם ״קונוסים״ בעולם האמיתי הם למעשה נקודות ייחוס, בהן אנו משתמשים כדי "לסדר" את הרכיבה - כדי לקבוע מראש היכן בדיוק האופנוע יעבור ומתי בדיוק תתבצענה פעולות. החוכמה היא להבין איפה אותן נקודות נמצאות ביומיום ולהשתמש בהן באמת, ולא להרים ידיים ולרכוב על המזל.
כדי להצליח בכך, ראשית עלינו להתרכז ולחשוב בכל רגע נתון על הנקודה שבה אנו רוצים שהגלגלים שלנו יגיעו אליה עוד כמה שניות; מימין לבור הביוב הבולט, בין הפסים הלבנים של מעבר החצייה, על הצל של העץ, ליד התפר באספלט. הצליפה במקומות הללו מתבצעת עם הראיה הממוקדת: שבריר רגע של התמקדות ואז שליחה של האופנוע אל אותה המטרה. כמו לקלוע לסל.
אבל זכרו שוידוא הקליעה, או הצליפה, מתבצע עם הראיה המרחבית - כדי לפנות את האישונים לסריקה אחר המטרה הבאה. הווה אומר, הראייה ממוקדת מתכננת ומכוונת, והראייה מרחבית מוודאת צליפה. לדוגמה: הראייה הממוקדת מכוונת את האופנוע אל בין שני פסי מעבר החציה ומיד ממשיכה הלאה, ואז הראייה מרחבית מוודאת את המעבר בין הפסים שנבחרו.
אחרי הצלחות חוזרות במשחק הצליפה הזה, אפשר להתחיל באמת לחבר את המציאות חזרה אל המגרש. אל התשתית. והתשתית היא פשוטה. במגרש (וברכיבה בכלל) ישנן שתי נקודות גאוגרפיות בסיסיות ועיקריות: נקודת הכניסה אל הפניה, ונקודת היציאה ממנה. או בתרגום לפעולות: הנקודה בה האופנוע יירד להטיה, והנקודה ממנה הוא יוכל להתחיל להזדקף חזרה.
על האופנוע במגרש זה אומר שהעיניים על קונוס היציאה, אבל הראיה המרחבית מוודאת שהאופנוע יגיע לקונוס הכניסה ורק שם יתבצע ההיגוי. ברגע שהאופנוע נכנס להטייה ו״יורד לתוך העיניים״ שעל היציאה, האישונים סורקים הלאה ומוצאים מטרה חדשה. בזמן הזה המרחבית מוודאת שהאופנוע אכן עובר בקונוס היציאה ומזדקף לכיוון העיניים והמטרה הבאה.
או בשפת הרחוב: משכיבים מטר אחרי התמרור עם העיניים הצידה אל מעבר החציה, ומזדקפים לתאוצה מטר אחרי מעבר החציה עם העיניים הלאה אל המשך התנועה ברחוב.
נקודות ציון. מראש. בעיקר איפה שאין קונוסים.
שימוש בנקודות ייחוס ברכיבה אינו מעייף כמו שזה נשמע (או נקרא). לאחר תרגול, העניין הופך לקל יותר ונעשה באופן טבעי יותר. התמורה שווה את ההשקעה, מכיוון שהרכיבה נעשית חלקה, שוטפת, צפויה ומדויקת יותר. והרי ההרגשה על האופנוע כשהכל זורם היא הסיבה שרצינו אופנוע מלכתחילה, לא?
רכיבה מהנה
שי נוה וצוות אופנוען מאומן
