משחרר קלאץ׳ בעדינות ומשתלב בטור האופנועים שעולה להקפה הראשונה.
לא כל-כך יודע למה לצפות. הפעם האחרונה שעליתי על מסלול מירוצים היתה לפני 15 שנה, וזה היה עם ג׳יקסר 600 מוכן למירוצים, לא על האדוונצ׳ר שלי. בעצם רגע, האדוונצ׳ר הוא רייס-רדי, מה אני מזיין לעצמי ת׳מוח. יאללה יאללה, תרים עיניים ותרכב על גלי הא.ק.ג. של היפיפיה הנרדמת, כמו שכתב פעם מאיר שלו.
זו הפעם הראשונה שלי על המסלול בפצאל, אומר אני - מדריך המילואים - בבושה קלה. חליפת המירוצים שלי מ-2005 יושבת עלי טוב, אפילו רפויה מעט אני שמח לומר. מגפי השטח החדשות קצת מציקות כמו כל גוש בטון אחר שהייתם שמים על הרגל, אבל אני מרוכז בעיקר. והעיקר הוא נחש האספלט תחתיי. אחרי ההקפה הראשונה אני פותח מבערים ומתחיל לבנות לעצמי קו שמתאים לגז שלי ולצמיגי ה-%80 כביש / %80 שטח שלי (ולא, זו לא טעות הקלדה).
מסביבי חגים אופנועים מכל הסוגים; בין סופר-דופר-כביש לאופנוע עם שלושה גלגלים, לפאקינג הארלי עם ארגזים. יש כאן הכל - שימחו ושישו על אספלט מפותל עם רדיוסים מגוונים ושינויי גובה אה-לה-קורקסקרו של לגונה-סקה.
אני מפלרטט קצת עם הגבולות של האופנוע, מבין איפה אני חי ולוקח כמעט כל מה שיש למכונת המירוצים הזו להציע - למרות שהיא בדרך כלל מציעה את יכולותיה לנוף אחר, מאובק יותר. אבל זה ידוע שכל אופנוע יכול לנסוע בכל מקום. זו רק שאלה של שפיותו (או חוסרה) של האוחז בכידון.
אם בתל ברוך אני עובד על מבט-כידון-גז, בפצאל זה משהו כמו מבט-כידון-גז-רגע-חכה-יש-לך-עוד-אל-תסגור. לקח לי בערך חצי מהסשן הראשון להיכנס לקצב שעובד לי, ומשם זה רק עלה. גם הקצב וגם השיכרון…
איזה פגז למוח, איזה אדרנלין-רש מטורף. כאלה רגעי פוקוס אבסולוטי של המוח והרמוניה מושלמת בין האדם למכונה. ממש זן ואומנות החזקת האופנוע על הצד. עקפתי, נעקפתי, רייסינג על אמת. יישמתי את כל מה שלמדתי ב-24 שנות רכיבה, מתוכן 14 שנה כמדריך וגם 3 שנים כמתחרה. לא רק מבט-כידון-גז, אלא גם אסטרטגיה וניהול אנרגיה, וכל הדרוש כדי לקצץ עוד ועוד מזמן ההקפה מבלי ליפול מהגלגלים. תענוג.
באופן טבעי היום הזה העיף אותי אחורה בזמן אל ימי המירוצים של הסופרמוטו, שזו בדיוק השנה שבה יוצר האדוונצ׳ר שלי - 2003 (בציר טוב עם סיומת פירותית וארומה של קרבורטורים). הריגוש ברכיבת מסלול (בכל גודל!) הוא משהו שקשה להסביר, וכמעט בלתי ניתן להחליפו בשום דבר אחר. תוסיפו לו את הכיף של לעקוף ולהיעקף על ידי חברים שלך ואת אכילת הכבד ההדדית והצחוקים בפיטס, ויש לך אירוע מכובד שייצרב במוח לנצח.
אם תשאלו אותי, רכיבת מסלול זה עניין מומלץ באופן גורף לכולם. זה שם אותך בפרספקטיבה של מה אתה מסוגל מול מה האופנוע מסוגל, וכל זה בתנאים הכי סטריליים ומבוקרים שאפשר.
ולא, לא משנה על מה אתה רוכב. פשוט שים את האגו בצד ובוא להנות, זה הכל.
רק אם אפשר היה לדלג על הקטע הזה של הרכיבה הארוכה חזרה לגוש דן, זה היה מגניב. עוד לא המציאו גלולה שמבזיקה אותך הביתה? מה, אנחנו ב-2003?!
