עד לא מזמן, בערבי חמישי היו מתנקזים המדריכים אל המשרד, לערב נהיגה ב-Xbox. נתקענו על משחק אחד שנקרא dirt2; משהו בו הרגיש פשוט נכון - חיבור טוב וריאליסטי בין הפעולות על ההגה והדוושות, לבין המתרחש על המסך. התמכרנו.
במשחק הזה יכולת לנהוג רכבים מכמה קטגוריות של רכבי שטח מהירים; רכבי דקאר, רכבי באחה, מכוניות ראלי וכל מיני כאלה. והייתה גם הדלנבאך: מכונית שנראית כמו פורמולה-1 לדרכי עפר מפולסות, 600 כ״ס ממנוע V8, סביבות ה-750 קילו. בקיצור, האוטו עף! הדלנבאך הייתה המכונית היחידה שהצליחה לקחת את המשחק הדי-ריאליסטי הזה, ולהריץ אותו כל-כך מהר, עד שזה הרגיש פחות כמו נהיגה ויותר כמו התחשמלות. היו שם רגעי ריגוש והיסחפות כל-כך אינטנסיביים כשהמסך נשאב לאחור, עד שהגוף רעד בגלל אותה טיסה על סף הימור. אבל מה איכפת לנו, זה היה משחק, הימרנו על פיקסלים.
כדרכה של התרגלות, ככל ששיחקנו תחושת המהירות המחשמלת הזו הלכה ודעכה. המשכנו לנהוג בדלנבאך, שיפרנו זמנים, למדנו להוציא ממנה יותר ויותר מהירות, אבל פתאום אתה קולט שהתחושה המרעידה הזו של טיסה על סף הימור פשוט נעלמה עם הזמן. וזה מעניין. מטריד אפילו. כי התחלתי להתגעגע לתחושה הזו. הסתובבתי עצוב בעולם בלעדיה...
אבל אז, בפעם המיליון, שוב שקעתי אל תוך סרטון וידאו שמצולם דרך המשקף של אופנוע סופרסטוק 1000 ששובר זמן הקפה במירוץ של האי-מאן. התהפנטתי. נעצתי עיניים במסך בנקודה ממנה הכביש נובע אל שדה הראייה, ופתאום קלטתי שהרוכב מריץ את המסך לאחור מהר בחיים האמיתיים, כמו שהדלנבאך מריצה את משחק. 300 קמ״ש בתוך כפרים ובצמוד לגדרות אבן, ועוד על אופנוע. רק הצפייה במסך הספיקה כדי להציף שוב את הצמרמורת האבודה. מהירות חשמל, על אמת. טירלול.
הרוכב בסרטון היה איאן האצ׳ינסון. האופנוע הוא BMW S1000RR. בטוויסט ממש משונה, החיים הפגישו אותי פנים אל פנים עם הבנאדם הזה. אפילו על האופנוע מהסרטון, זה שאשכרה שבר את שיא ההקפה באי-מאן, רכבתי. זה היה באירוע רכיבה עיתונאי נדיר מאין כמותו: שישה S1000RR׳ים, אחד מקורי ועוד חמישה אופנועי מירוץ רשמיים מאליפויות העולם השונות. שלוש הקפות של מסלול חרז על כל אופנוע. אחד מהם היה הסופרסטוק של האצ’ינסון מהאי מאן.
לא ניכנס הפעם לחוויה של לרכב על אופנוע בסטנדרט של אליפות עולם, אבל כן אציין שישבתי שם מכונס מאחורי המשקף של מחזיק שיא ההקפה במירוץ האגדי, וסובבתי את הגז של האצ’ינסון עד הסוף על הישורת, והעפתי לרגע את מסך החיים אחורה.
האיש שמטיס את האופנוע הזה, איאן, כל הזמן היה בסביבה. שרוך אנגלי ארוך וצר, חנון אמיתי בלבוש ובהתנהלות שלו. שאר הרוכבים בסביבה התעניינו ושאלו שאלות, והוא היה מנומס וענה בשקט ביישני.
לא הצלחתי לחשוב על שום שאלה לשאול אותו. פשוט שתקתי וחיפשתי משהו. איזה זיק בעיניים, איזה טוויץ’ בידיים, איזה גליץ’ בדיבור. משהו שיסגיר, שיסביר, איך לעזאזל הבנאדם הזה עושה את מה שהוא עושה. איפה מתחבא הטירוף הזה ששם את הקסדה שלך במרחק סנטימטרים מקיר של בית, ב-240 קמ״ש, על הברך?
כלום. הוא עובר מולך עם סנדלים, חולצה בתוך מכנסי ברמודה, כמו אדם שקוף. אין עדות להתרסקויות, לפציעות, לחברים שמתו במהלך השנים, לכושר הנדרש, למסוגלות של המוח שלו לעבד נתונים במהירויות-על; במהירויות בהן לרוכבים כמונו - רגילים - זה מרגיש פחות כמו רכיבה ויותר כמו התחשמלות.
בערב כבר הייתה לכולם כוס יין ביד. רגע לפני שהאצ’ינסון פרש לנקות את הראש מכל העיתונאים החפרנים שנברו לו במוח כל היום, הבנאדם כבר עם הגב אליי, ופתאום שמעתי את עצמי אומר: ״סליחה איאן, יש לי רק שאלה אחת״. השרוך האנגלי ירד מדרגה אחת לאחור והגיש לי את האוזן שלו.
״תגיד”, אמרתי לו. ״גם באי מאן תחושת המהירות דועכת?״
הוא הרים אליי עיניים כחולות ומתגעגעות וענה בשקט מקרוב קרוב: ״כן. דועכת״.
"כן, דועכת"
