12 שנה חייתי עם האופנוע האחרון שלי. תריסר שנים. מנקודת מבטי, שני דברים הובילו למספר השנים המופרך הזה; הראשון הוא האופי המתאהב והסנטימנטלי שלי, שמאניש את המכונה ומפתח עם האופנוע מערכת יחסים רגשית. והשני הוא האופנוע: KTM אדוונצ׳ר 990 שנת 2007. ומכיוון שאני כנ״ל, עד הודעה חדשה לא תמצאו פה מילה אובייקטיבית אחת עליו.
פשוט, האדוונצ׳ר הזה היה הנפש התאומה שלי. שורשיו במירוצים, הצלחה קצרצרה בראלי, ועם הנתונים האלה הוא יצא אל חיי היומיום והתבגר והתרכך ונישחק. אבל בפנים הוא נשאר אותו הדבר. היו רכיבות בהן הרגשתי שאשכרה יש לו נפש משלו - שלפעמים מושכת אותי באף, לפעמים מעייפת אותי, לפעמים מסתלבטת עליי כשאני נבהל ונופל, ולפעמים לוקחת אותי לסיבוב במחוזותיה מלאי התעוזה.
וכמה תעוזה הייתי צריך כדי לרכב עליו לכמה שניות כמו שהתכוון המשורר. עד הרגעים האחרונים, גם אחרי תריסר שנים של התעסקות ברכיבה, עדיין כמעט בכל נסיעה היו לי מול העיניים רגעים שהוא יכל לעוף, אבל לי לא הייתה את המסוגלות. לא המנטאלית, ובטח לא הגופנית.
האדוונצ׳ר השחור היה חתכת מפלצת מירוצים בלבוש רחוב. לוחם. שורד אמיתי. הערצתי אותו. וככל שנקפו הקילומטרים, הערצתי אותו יותר. והיו עליו כמעט רבע מיליון קילומטרים כאלה… ים של זמן ומרחק להעריץ.
אבל השנה האחרונה של ה-990 שלי הייתה מירוץ סיבולת. תפקידו היה להחזיק מעמד עד האופנוע הבא, תפקידי היה להתארגן על כסף כדי לא למכור אותו. כדי שיישאר איתי לתמיד. גם אם מושבת. מנוחת הלוחם. ואכן, במשך כל התקופה האחרונה הוא צלע והשתעל והתקשה לקום בבוקר, עד שבוקר אחד הוא פקח עיניים, חירחר, ועצם אותן שוב. לעד. ואני איבדתי חבר. שותף לדרך.
עכשיו, החיים ממשיכים ונשאלת השאלה לאן מכאן. אחרי כל הרומנטיקה, התשובה אליה הייתה משפך של החלטות: גלגל בקוטר 21 אינץ׳ מקדימה, מתלים ארוכים, מנוע טווין, מיגון רוח. רק ככה אפשר לרדוף אחרי חניכים גם על מסלול מירוצים וגם בסינגלים בשטח, עם אותו האופנוע.
אחרי 12 שנה רציתי גם אופנוע מודרני, מהדור החדש. אלה עם הטכנולוגיות, שמרגישים קלים, שכל-כך קל לרכב עליהם. ואם כבר, שיהיה אירופאי, כמו ה-990. יסלחו לי היפנים, זה עניין של טעם. ואם כבר מתפלפלים, אז שיהיו לו מכלי דלק נמוכים מצידי המנוע,כמו ב-990. כי זה עושה לאופנוע להתנהג מעולה. ואם אפשר, שלא יעשה פצע בעין כשמסתכלים עליו.
מהחור הצר שבתחתית המשפך שלי, טפטף אופנוע אחד: הוסקוורנה נורדן 901. כן, גם טנרה 700 יכול היה להספיק, ואפילו להיות ממש כיף. אבל אם כבר מחליפים אופנוע פעם ב-12 שנה, תנו להתפנק קצת.
אז זה דרש תכנון, ואנשים טובים, וגם קצת מזל - אבל עכשיו אני רוכב על הוסקוורנה נורדן 901. האדוונצ׳ר המת שלי ניצח את מרוץ חייו והחזיק מעמד עד שמצאתי והתארגנתי על אופנוע שנראה לי כמו המשך ראוי. מעתה הוא נח במרפסת, בחופשת שחרור.
לגבי הנורדן 901, אחרי כמה ימים של רכיבה והיכרות, הוא אף פעם לא יהיה ה-990. ה-990 נבנה לנצח מירוצים, ה-901 נבנה לנצח טבלת מכירות. אם רכבתם פעם על אופנוע מרוץ טהור - לא משנה איזה - אתם יודעים למה אני מתכוון. אבל האמת היא שגם אני כבר לא רוכב מירוצים, אז ההאסקי החדש הזה בא לי בול.
הוא בא לי בול, כי בחודשים האחרונים החיים עם ה-990 הרגישו כמו מלחמה. הקרב על ההתנעות בבוקר, הרעש לשכנים, הפחד שהפעם הוא ייתקע, הבלאי הפסיכי, זלילת הצמיגים, המאמץ התמידי רק להסיע אותו רגוע וחלק בפקקים… פייר? התעייפתי.
וזה הדבר הראשון שקרה לי עם ההוסקווארנה נורדן: אנחת רווחה. רועד פחות, עגול יותר, קוויקשיפטר, דחף רציף, חלק, נשלט. לא צריך להיות כל-כך דרוך על התפעול כל הזמן. צ׳מעו, סטארט-אפ.
אחרי 12 שנה על אופנוע שתוכנן לפני 22 שנה, הנורדן המחיש לי תוך דקות איך מודרניזציה של עקב בצד אגודל עושה את החיים קלים יותר. משמעותית.
ועם האופנוע המודרני, נכנסה אל האופנוענות שלי גם הטכנולוגיה המודרנית. המסך, המצבים, הבקרות, הביטולים, האפשרויות. יש לו אפילו קרוז קונטרול. בינתיים הכי כיף איתו עם ABS אחורי מנותק, על המצב החזק ובלי בקרה. אולי יעבור לי מתישהו…
אבל כל אלה הם בונוסים על מה ששרד מה-990 גם באופנוע החדש; אורך המתלים, מידות הגלגלים, יחס ההספק/משקל, התנוחה, מיגון הרוח, ההנדסה, החומרים, איכות המכלולים, ההתנהגות הזו עם מכלי הדלק הנמוכים, היכולת לזוז מהר וחזק בכל תוואי. הכל כזה מוכר, מדבר באותה השפה.
ואם הייתי צריך עוד דחיפה קטנה כדי להירגע מהחילוף, אז אתמול בבוקר קיבלתי אותה. זה קרה כשפתאום היה ממש בא לסיים עם הפיזור של הקטנה לגן ואז לעלות עליו ולרכב. על האופנוע החדש. פתאום היה ברור לי שגם בלי האדוונצ׳ר 990 החיים ממשיכים.
והכיוון הוא טוב. הלאה…
