סיפור על סל"ד טורקי
״אני אוהב לשמוע את המנוע צורח כשאני משכיב״, הוא ענה כששאלתי אותו באיזה סל״ד הוא היה כשעבר שם, באותו רגע שחלף על פני בעודי עומד בשוליים ומחכה לגרר. תוך כדי שהוא בוחש את הקפה הטורקי המתבשל לאיטו בפינג׳אן החבוט, הוא סיפר לי שהוא רוכב על אופנועי ספורט כבר 32 שנה, ושזה מגניב אותו בכל פעם מחדש. ״החוויה הזאת שאתה חלק מהנוף, פתוח באוויר החופשי בלי חלונות ודלתות שיפריעו לך בדרך, זו חוויה כמעט מיסטית״, הוא אמר עם רבע חיוך ומבט שמבהיר לי שאכן הנפש שלו מדברת אלי ולא אף ישות אחרת.
הבחור הזה, רכוב על CBR900 מהימים שעוד היה נפח כזה, הסתובב ועצר לידי מיד אחרי אותו ״פס״ רועש. אופנוען שעומד בשוליים ליד המכונה שלו באמצע שום-מקום זה לא משהו שמדלגים עליו, הוא פלט עוד לפני שאמר ״אהלן״. אני מצדי הייתי תקוע עם האופנוע ומחכה לגרר שאפילו אלוהים בכבודו ובעצמו לא יודע מתי יגיע לחור הנידח בו בחרתי להתפנצ׳ר.
אז עכשיו מצאתי את עצמי מנהל שיחה מגניבה ביותר עם אדם זר בעל לב של זהב, שלא רק עצר לידי לשאול אם אפשר לעזור, אלא החליט ברוב ספונטניותו להוציא את ערכת הקפה המתוקתקת שלו מתיק המיכל ולהעביר איתי כאן בשוליים אחר-צהריים במשך בלתי ידוע. "אין לי תכניות אחרות", הוא אמר עם חיוך.
בהמשך הדיון בנושא הסל״ד הצלחתי לדלות ממנו הודאה מוחצת שעניין הסאונד זה דבר שמאוד חשוב לו, ובגלל זה הוא רוכב על אופנועי ספורט ואופנועי ספורט בלבד כל השנים האלה. הוא נשמע כמו אחד שדי סגור על הכל ומנוסה מאוד בתעופה בכבישים מהסוג הזה, אבל הציק לו משהו, כך הסתבר. הוא פלט "אבל אני מרגיש קצת תקוע ברכיבה, מרגיש שאני לא משתפר למרות הקילומטראז' המצטבר אחרי כל השנים האלה". הופה חשבתי לעצמי, זה הודאה נדירה ביותר מפי רוכב על אופנוע, כי הרוב לא יודו בזה לעולם. נשמה טובה ואנושית יושבת כאן מולי. נשמה שמכינה קפה מצויין, אגב.
אחרי השלוק השני כבר הייתי סגור על זה לחלוטין שהבנאדם פתוח מספיק בשביל לקבל הצעה כלשהי מאופנוען זר. מכיוון שראיתי אותו חולף על פני פעם אחת והבנתי שהוא רוכב לא רע בכלל, בחרתי להגיד ״אז תעשה הכל בהילוך אחד גבוה יותר״. הוא הסתכל עלי וחייך, והחזיר לי ״אבל דיברנו על הסאונד, לא? אל תיקח לי את הסאונד בנאדם...״
ובכן, סאונד זה אינטרפרטציה של המוח. סאונד לא מגיע רק מהאוזניים לפי התפיסה שלי, אלא מלווה בתחושות נוספות משאר הקולטנים. אחרי שהבהרתי לו שאני לא צוחק, ומכיוון שלא היו לו שום תכניות אחרות, אמר הבחור בלי להתבלבל שהוא הולך לנסות את זה כאן ועכשיו. נשמע לו מעניין.
היעף הבא שלו היה יותר שקט ויותר חלק, וגם די מהיר. אחרי שהסתובב וחזר למחנה המאולתר שלנו בשוליים עם עיניים דלוקות, הוא מלמל ״הולי שיט״ קצר. ״זה מרגיש הרבה יותר לאט, אבל אני יודע שזה לא... ומה שבטוח הרגשתי יותר רגוע על האופנוע. אז מאיפה הבאת את הרעיון הזה בכלל?״
סיפרתי לו קצת על העבודה שאני עושה ב׳אופנוען מאומן׳, ועל זה שהתפיסה הזאת שלנו שרגוע וחלק זה יותר מהר ובטוח מעצבני ואגרסיבי, והוא ישב שם עם זוג עיניים פעורות והקשיב. ״בחירת הסל״ד שלך״, המשכתי, ״זה פונקציה של כמה כוח אתה צריך בגלגל האחורי כרגע. אם אתה באמצע פניה, אין לך מה לעשות עם הרבה כוח וכל פאשלה תעלה לך ביוקר. סל״ד נמוך יותר ירגיע את המנוע, ייתן לך את ההספק המוגבל שאתה צריך בשיא ההטייה ויאפשר לך לקבל עוד ועוד כוח כשהאופנוע מתיישר בהדרגה. ולא רק זה, אלא גם יפתור אותך מהצורך להעלות הילוך כשהאופנוע שוכב נמוך. וזה נכון כמובן גם בדרך למכולת השכונתית, שם אתה לא צריך כח בכלל ואין בעיה לרכב 50 קמ״ש בהילוך רביעי. "תחשוב הספק״, סיכמתי. ״יודע מה?״ הוא אמר כשסיימתי, ״נראה לי שהבנתי אותך. אני הולך לנסות את זה שוב.״
שעה ורבע מאוחר יותר כשמשאית הגרר האטה לכיווני, הוא קיפל בשיטתיות את ערכת הקפה שלו ונשבע שבסשן האחרון על הסט המפותל הזה באמצע שום-מקום הוא שמע את הסאונד שחיפש. ולא רק זה, הטיפים שנתתי לו במשך הזמן שבילינו שם גרמו לו לחייך יותר ולהתאמץ פחות, והוא ירד דלוק מה-CBR המאובק שלו בסוף כל סשן יותר ויותר. "טוב, אז ה-32 שנה הבאות שלי על אופנועי ספורט הולכות להיות מעניינות", הוא אמר לפני שנפרדנו.
ואני? אני התמקמתי במושב הקדמי של משאית הגרר עם חיוך גדול בלב. אחר צהריים מגניב כזה כבר לא היה לי הרבה שנים.
כשנהג המשאית שילב לראשון, הוא סיפר לי שגם הוא רוכב, ושיש לו ג'יקסר 600 בבית. "תענוג" אמרתי, ומשם התגלגלה השיחה לענייני קווי פניה, תנוחת רכיבה, בחירת הילוך ועוד... מסתבר שאחר הצהריים הזה פשוט ממשיך להפגיז, ובמבט לאחור בכלל לא עצרתי כשהצמיג הקדמי שלי החליט שיש בו יותר מדי אוויר. פשוט המשכתי לרכב דרך אנשים אחרים...
