לפני כמה שבועות פגשתי את ש׳ באימון בתל-ברוך. ש׳ ואני מכירים מימי תחילת הסופרמוטו הישראלי בתחילת שנות האלפיים, והוא בא לאימונים מידי פעם בשביל להוריד חלודה - בדיוק כמו כל דינוזאור שמכבד את עצמו.
הפעם הוא הגיע עם איזה KTM890-חדש-שקר-כלשהו, במקום ה-990 סופרמוטו שהיה לו.
בוגד, חשבתי לעצמי. איך הוא נטש את האציל האוסטרי שלו - אופנוע סופרמוטו מטורלל עם שורשים של פאקינג מכונה שניצחה ת׳פריז-דקאר - איך?!
טוב תראו, ה-990 הענתיקה הוא מכונה מזדקנת שדורשת טיפולים תכופים יותר וחלקי חילוף שהולכים ונכחדים. כנראה שהבנאדם פשוט רצה להתקדם בחיים, רצה לעבוד פחות ולקבל יותר. בקשה הגיונית סה״כ, אז יאללה, שיהיה. הרי ה-890 הזה - עליו הסתכלתי בהתחלה בבוז של דינוזאור אליטיסט מזדקן - הוא מכונה שעושה בדיוק את זה; נותנת יותר בפחות מאמץ.
לא. אין לי אחוזים ב-KTM, ואני כותב כאן בגלוי שאני ממש לא חובב של המכונות שהם מייצרים היום - למרות שהן טובות ומתאימות לבני האדם באשר הם. זה פשוט בגלל שגם אני ענתיקה, ואני מכור לאיכות ולפידבק מכני. שני דברים שהלכו אצלם קצת לאיבוד בעשור האחרון. זה קצר במוח שלי בלבד, לא מדבק יותר מנניח, אבולה.
בכל אופן, ניסיתי אותו רגע, את ה-890. עדיין בשלב הסלידה והבוז, המטרים הראשונים היו נוראיים בעיני. הרגשתי שביני לבין האופנוע שמו שכבה עבה (מאוד) של ספוג, שעליה אני רוכב. לא הרגשתי את העולם תחתי בכלל. איך אפשר לרכב ככה? אבל התאפקתי והחלטתי לנסות על אמת. לתת צ'אנס לטראנס. אז התחברתי לפילוסופיה של עולם הרכב העתידני שהווה אותנו: ״תפסיק לחפש במכונה תחושות של פעם ותתרכז ברכיבה. האופנוע יציית״.
עכשיו צ׳מעו, כבר עשיתי סיבוב על אופנועים מודרניים פה ושם, ולכל הטובים שביניהם (כמו ל-890 הזה, למשל) יש מכנה משותף לפי אותה פילוסופיה. יש שם פגז של הנדסה וטכנולוגיה למטה, כזו עם מוח פי אלף יותר מהיר משלי, אז הכל טוב, תרכב מותק, תרכב.
וככה, אחרי לא יותר מבערך חצי ההקפה הראשונה, השתחרר לי ההנד-ברקס. קלטתי ת'קטע. הבנתי שאני צריך להתמסר למכונה ולסמוך עליה, כי מה שאני מחפש בתחושות מהאופנוע זה פאסה. עבר מהעולם.
וזה עבר מהעולם כי המהירות שבה המכונה הזו פונה, משנה זוויות, מאיצה ובולמת היא פשוט פסיכית. כל מה שדרשתי התבצע בול, עם מאין אקסטרה כזאת של נונשלנט - עם מסר נוכח וברור שכל מה שאני מבקש ממנו קטן עליו, ושהוא כמכונה הרבה, אבל הרבה יותר מהיר ממני כאדם. הוא עף על המגרש הטכני שלנו כמו טיל. בלי שום ניעורים, בלי החלקות ודרמות. אופנוע טרלללה. וטרלללה זה משהו שאני כן יכול להתחבר אליו.
האמת הנוקשה היא שאין מה לעשות; עשרים שנה של התקדמות טכנולוגית עברו בין הפיתוח של ה-990 שלי ל-890 החדש של ש׳. ועשרים שנה הן עידנים במונחים של פיתוח. בכל שנה-שנתיים התווסף חיישן, התחלף המחשב, נכנסה עוד מערכת ועוד מערכת, עד שהיום אתה פשוט רוכב על פאקינג אלקטרון. אבל זה אלקטרון שעטוף בחומרה שגם הפיתוח שלה לא עצר לרגע; הנדסת המתלים לא עמדה במקום, הבלמים נסקו ברמת הרגש והעוצמה, גיאומטרית השלדות לוטשה עוד ועוד, ביצועי הצמיגים הפכו דימיוניים.
כל אלה מצליחים לתקשר היום עם הקרקע כמו קסם. להיצמד אליה, לעקוב אחריה, לאחוז בה כמו שלא העזנו לדמיין שאפשר. שמותר. וככה הרכיבה הופכת קלה יותר, עבור כולנו. וכשקל לך, אתה עף.
וזה בעיניי, גם מטורף וגם מקסים. שיחוק אמיתי של האנושות. שיא נוסף. וגם הוכחה ניצחת ש״יאללה, פסדר״, ש׳ לא בוגד. אני מבין אותו עכשיו. מבין, אבל עדיין נשאר עם ה-990 שלי. כי אם אתה לא זוכר מאיפה באנו, בחיים לא תצליח לקלוט כמה התקדמנו.
