״תגיד, מתי לומדים לנסוע מהר? לקפוץ להזנקות? איך שהסירנה נדלקת, אני נדלק!״
השאלה הזו הגיעה במהלך הכשרת רוכבי האופנולנסים של אירגון איחוד הצלה. היא אולי נשמעת לכם קצת ילדותית השאלה הזו, אבל האמת היא שאין להמעיט בהשפעה של אירוע חירום על הרכיבה. למעשה, מדובר בהשפעה קריטית.
הסיבה לכך היא פשוטה: הרוכב נתון למצבי רוח, האופנוע לא.
דמיינו רגע. אדם עוסק בענייני יומו, מנהל עסק קטן, מכין קפה של בוקר. פתאום הביפר שלו מזדעק בקול קודח. על המסך כמה מילים קצרות: ״רחוב, מס׳ בית, תינוק ללא נשימה״. זה באזור שלו. הקפה נוחת על הדלפק, הידיים מתפעלות את מיגון הרכיבה על אוטומט, המוח עף. טס. תחושת ייעוד. בדרך לקטנוע העיניים מתרוצצות בדאגה על התנועה הצפופה בשעת בוקר. עברה דקה, כשהקטנוע מניע הוא מרשה לעצמו לשחרר נשימה. התינוק עדיין לא הצליח לקחת אחת משלו.
כשהגלגל הקדמי יורד לכביש מתחיל הסרט האמיתי; הקטנוע עמוס לעייפה בציוד חירום רפואי, כבד וגבוה, הסירנה מנסרת את האזניים, התנועה עומדת, האורות האדומים ממהרים, לחץ על האנשים מסביב, אטרף בקסדה, פאניקה של אמא, והתינוק. התינוק.
עכשיו, כמה חזק תדחוף כדי להגיע אל התינוק הזה?
כמה תסכן את חייך כדי להציל את חייו?
והכי חשוב, האם תצליח לזהות בזמן את הגבול הדק - זה שמעבר לו במקום לטפל באירוע, אתה בעצמך הופך לאירוע.
אלה הן שאלות קשות. אמיתיות. חורצות גורל. אבל בתכל׳ס, לקטנוע זה מעניין את הבורג ריקון שמן. אין לו שמץ של מושג מכל הדיון הפילוסופי כאן למעלה. הוא אפילו לא שמע את הביפר. וגם אם היה שומע, הביפר לא מפעיל אצלו מנגנון הזרקת אדרנלין שמחזק את המתלים, פותח את הפילטר והאגזוז ומגביר את האור בפנסים. הוא נשאר אותה המכונה, עיוורת ואדישה למצבנו כאדם.
ומכיוון שכך, הנה התשובה לשאלה והיא רלוונטית לכולנו:
קטנוע האמבולנס - כמו כל אופנוע עלי אדמות, גם שלכם - הוא עצם דומם. מכונה שפועלת עפ״י סדר פעולות מתוזמן ומתוכנן, שאם רוצים להישאר על הגלגלים, אין מנוס מלהתרכז בו ולהקפיד עליו. בין אם כדי להגיע זריז ובטוח הביתה, לנצח מרוץ, או להציל חיי אדם. אין הנחות.
ואם אין עם מי לדבר, אין לנו אלא להירגע ולדבר אל עצמנו. אז עשו טובה, בטח לקראת החום של הקיץ, שימו לב למצב הרוח שלכם ברכיבה. כי לאופנוע לא באמת אכפת איך אתם מרגישים.
והתינוק? אל דאגה: זה החבר׳ה של ״איחוד הצלה״; התינוק תוקע גרעפסים באושר עד עצם היום הזה.
