סשן ראשון: 02:10
את הסשן הראשון דפקתי. הייתה לי תוכנית, אני מלמד אותה, אבל היא עפה לי מהראש. הסתנוורתי. המסלול, הצלמים, האופנוע הזה, הרוכבים ברמה עולמית שעפו סביבי, הרצון לבדוק איך אני מרגיש על הברך, כמה חזק המנוע, כמה בלמים אני יכול להחזיק, בלגאן, פינות חדות, פספוסי פניות, זמנים על הפנים, זיעה, שרירים כואבים… ארצה! תרגע.
טוב, לא כל יום אתה מקבל סיבוב על דוקאטי פאניגלה V4s במסלול חרז, אז תסלחו לי אם קצת השפרצתי לצדדים. לפני יום כזה -שבועיים לפניו - הראש לא מפסיק לחפור. אוסף נתונים, משחזר חוויות, מנסה לחבר אותם לכדי צפי של התחושה העתידית, מתחיל לרקום תוכניות איך מוציאים מיום כזה את המיץ. ואז מגיעות השאיפות והפנטזיות והחרדות והאגו. ואפילו עוד לא ארזת גרביים…
אז מה הפלא שברבע שעה הראשונה האופנוע הרגיש לי קל וחד מדי, והמסלול היה רצף של סצנות תזזית במקום סרט אחד רצוף ויפה. טומטום, איפה היו העיניים שלך? וכידון שחררת? אז שתוק ורד מהאופנוע. יש לך עכשיו רבע שעה להתמודד עם ההרגשה של להיות 10 שניות איטי מזמן היעד שלך, ביום רע על האופנוע.
סשן שני: 02:05
בהפסקה הצלחתי איכשהו להרגע ולנקות את הראש, ובסשן השני חזרתי לעצמי; ליטופי בלמים, הקפדה על קווים ונקודות היגוי, תרים את העיניים, שחרר כידון, חפש דרייב מכל פנייה. הרבה, הרבה יותר נעים. אם הסשן הראשון הרגיש כמו להיות בתוך בלנדר, אז השני הרגיש יותר כמו להיות פודינג שמערבבים אותו באיטיות עם כף עץ רכה. החיים בהילוך איטי.
השעון מצידו אמר אחרת. כף העץ הורידה כבר בהקפה הראשונה איזה שלוש שניות מההקפה של הבלנדר. ככה עוד פעם, בפעם המי-יודע-כמה, קיבלתי הוכחה שמה שמרגיש חזק זה לאט. ומה שמרגיש רגוע, זז בפועל הרבה יותר מהר.
עכשיו, האדום הזה הוא סופרבייק כל-כך עובד, שהוא מתגלגל איתך עוד טיפה פנימה אל ההטייה ומושיב אותך נמוך, ישר לתוך הבקרה על הגז. דוחף אותך לחבר מוקדם, להישאר על הגז גם כשהזנב פוסע, לנעול אותו על הפול-גז ברגע שהאופנוע מתחיל להתרומם משיא ההטייה.
האמת היא שאלה לא בקרות. בקרות עוצרות אותך כשנגמרת האחיזה. במקום בקרות, לדוקאטי הזה יש ״מעודדות״. וכשהאחיזה נשברת, אז הוא מתחיל. כי לפעמים, כשהזנב בצד הוא תופס קצת אחיזה ומרים את הגלגל הקדמי, שנוחת חזרה מצודד פנימה ושולח את כל המכונה לנענוע נחשי תוך כדי פירפור. מסוג הרגעים בהם הראש שלך מתנער מצד לצד מעל מכל הדלק, והאוזניים שומעות V4 שואב ל-14,000 סל״ד , והידיים שלך נמתחות קדימה כי עכשיו מושך אותך עדר של 215 סוסי פרא. איזה דרייב מהחלומות!.. שתיים אפס חמש.
סשן שלישי: 02:01
לכבוד הסשן השלישי הותקנו על הפניגאלה שני צמיגי סליקס חדשים והם חיכו לי בתוך מחממי צמיגים. ההבדל בינם לבין הצמיגים הקודמים - החוקיים לכביש - מורגש מפקודת ההיגוי הראשונה. האופנוע הפסיק להתנחש והפך מדויק כמו סכין, נדבק לאספלט כמו בוואקום.
זה היה גם הסשן שבו קיבלתי פעמיים עקיפות על הראש מאיזה אחד, זרקו משהו. רוכב מוטו-GP מהחמישייה הראשונה בעונה הנוכחית, רמה עולמית בשיא היכולת. לראות אותו מקפל את האופנוע על הבלמים ומתרסק איתו לתוך המרפקים היה מאיר עיניים בכל הקשור למה שהדוקאטי הזה מכוון לספוג על אמת.
צפייה מהמושב הכי טוב בבית ברוכב מוטו-GP שמפרק את הגז בשביל הכיף שלו, הביאה אותי מהר מאוד למסקנה חדה: לעומתו, לא משנה כמה אעז - ללא יכול לקרות לי כלום. רק צריך לוודא שחרור בלמים ועומס מהכידון אל תוך האפקס, וזהו. האופנוע הזה, עם הצמיגים האלה, על המסלול הזה? בוא!
הרוח הזו בלבד הספיקה בשביל הפאניגלה כדי לקחת אותי עד לזמן הקפה של שתי דקות ושנייה אחת. הופה… פתאום זה הרגיש כל-כך קרוב.
סשן רביעי: 01:57
לא יודע למה החלטתי עוד בבית שאני צריך לרדת משתי דקות להקפה בחרז. לא רוצה, צריך. שריטה שלי.
אז על הסשן הרביעי והכי חשוב אין לי הרבה מה לספר לכם. פשוט כי אני לא זוכר כמעט כלום. רק קליפים קצרים שהעיניים ראו, כמו חוויה חוץ גופית. והיו גם ההרגשה והצליל הקסומים של ברך שמקפצת על הקרבים הכחולים-לבנים.
וגם את לוח השעונים שהראה בשליש הראשון של הישורת 01:53 ואז עשיתי איתו רייס עד לקו הסיום ו-240 קמ״ש - חושב תוך כדי התאוצה אם ה-V4 הזה יצליח לכסות את המרחק בשבע השניות שנותרו. הוא שאב אותו תוך ארבע שניות. עצר את הזמן על 1:57.06. בום.
צרחתי בקסדה כאילו ניצחתי מרוץ סיבולת באורך שבועיים.
סשן אחרון ודי
בסשן האחרון על סף שקיעה, המחשב של האופנוע היה כבר מלא ולא יכל למדוד עוד זמני הקפה, הצלמים נטשו את העמדות, וזמן המטרה כבר היה אצלי בכיס.
לא נשאר כלום. רק מסלול חרז בדמדומים כתומים, דוקאטי פאניגלה V4s אדום על צמיגי סליקס, חליפת עור, ומוח צלול צלול.
אז נתתי מרפק.
