מחשבות מקסדת מירוצים
המילים שאתם עומדים לקרוא נכתבו מזמן, ומתבססות על מירוץ סופרמוטו שהתחריתי בו לפני 15 שנה. מירוץ שבו זינקתי אחרון וסיימתי שלישי. פודיום. הנה הצצה אל תוך המוח שלי ביום כזה:
מרוצים הם המזקקה של חוויית הרכיבה על אופנוע. גם אם מימיך לא דחפת אל הקצה ואף פעם לא החשבת עצמך תחרותי, אי-אפשר שלא להסכים עם העובדה שסיטואציית מירוץ היא תרכיז מזוקק וחריף של החיים על שני גלגלים.
לאלה מכם המתקשים - באופן טבעי - להתחבר לעצמת החוויה, מדובר בהבדל בין בירה-לייט לבין שוט של ספירט 70% אלכוהול. שניהם מתעסקים לך עם המוח, העניין הוא המינון.
במירוצי אופנועים, בניגוד לדימויים מעולם האלכוהול, ככל שהמינון חזק יותר - כך גדל גם הצורך להישאר בהכרה צלולה. והכרה היא תוצאה של ריכוז ורוגע.
טוב נו, רוגע יחסי.
למשל על הגריד. אחרי הקפת החימום - שבה נבדק התפקוד של האופנוע, השרירים מתעוררים והמוח מקבל תזכורת אחרונה לגבי המסלול והדרישות שלו – מתחילה מאין המתנה מוזרה שבה אתה מוצא את מיקומך על הגריד ונערכים סידורים אחרונים לקראת ההזנקה. זה קטע שקשה להישאר בו רגוע. לא משנה כמה תנסה לעסוק בענייניך, תמיד נראה שהעסק מתעקב קצת יותר מדי זמן ואתה מתחיל להסתכל סביב, לראות מה העניינים. ואז אתה מגלה את שאר המתחרים ואת השופט שמטייל ביניהם עם הדגל. אז אתה גם נזכר כמה מלחיץ להיות שם באותו הרגע ולהסתכל בעיניים המפוחדות / מטורפות של שאר הרוכבים.
עיניים כמו שלך. עיניים של מישהו עם בטן מתהפכת שיודע מצויין שבעוד רגע כולם סביבו עומדים להפוך לפראי אדם עם דם בעיניים ומטרה אחת ויחידה בחיים: לצאת ראשונים מהשיקיין הצפוף אל הישורת. ואם כבר דיברנו על רוגע, אז הרוגע היחידי כאן הוא הידיעה שכולם לחוצים מזה בדיוק באותה המידה ולכן הם ערניים ודרוכים.
מהרגע שהשופט עובר מול השורה הראשונה על הגריד עם הדגל ביד, לא נשארו יותר מכמה שניות עד שהרמזור מתחלף והגיהינום פורץ את שערי השאול. אפילו אם אלה הן שניות ארוכות, שלא פעם מפתות אותך להוריד את העיניים למקומות אחרים שהם לא הנורות הירוקות. שבריר שניה דקיק אחד, ממש מצמוץ, מפריד בין זינוק מידי עפ"י הרמזור, לבין זינוק על סמך אופנועים אחרים שהתחילו לזוז. אבל זה כבר לא משנה. עכשיו זה פול-גז אל הפניה הראשונה ומאבקים לשמור את הקדמי על האספלט.
פקקים ביציאה מהשיקיין
זינוק טוב מהשורה האחרונה של הגריד הוא הימור על הקוים של הרוכבים שלפניך. אם זכית אתה משפר מיקום תוך שניה אל מרכז החבורה, ואם פישלת אתה מוצא את עצמך מול לוע אגזוז שתקוע לך בפרצוף בתוך נהר שוטף של אופנועים צורחים עמוק בתוך הקו האדום. וכאן כבר אין מנוס מלעבור למוד של פקק תנועה: אין יותר קו מרוץ, רק חריצים קטנים ובלתי אפשריים שצריך איכשהו להשחיל דרכם את האופנוע בדרך למיקום הבא.
והחריצים האלה הם קטנים לכדי מגע פיזי. לא פעם מגע פיזי אלים. מהסוג שגורם לך לגלות אחרי המרוץ כל מיני חתכים בפלסטיקה, קילופים של מתכת מהזרוע האחורית, קרעים במושב וסימנים של גומי על החליפה. למרות שממש אין לך מושג איך זה באמת קרה. האופנוע הראשון אגב, יוצא לרוב נקי. כל מה שהרוכב ראה בעיניים אחרי האור הירוק היה האפקס של הפניה הראשונה. חוץ ממנו העולם לא קיים. וככה צריך.
ביציאה אל הישורת מתחיל להיווצר איזשהו סוג של סדר בבלגאן. החריצים נפתחים לרווחים שיכולים להכיל אופנוע, אבל זה עדיין לא ממש עוזר להקל על העובדה שאתה בעיצומו של דראג רייס המוני שמסתיים בקיר עפר ופניה של 90 מעלות.
גם כאן מדובר בערנות והימורים. שילוב של שכל ומזל. ניסיונות למצוא את פיסת האספלט הפנויה שאין עליה רוכב שבולם מוקדם מדי ושיעכב אותך מלהשחיל עוד רוכב או שניים על הבלימה - זו שמאפשרת גם לסגור את הדלת לרוכבים שבאים מאחור.
ויש כאן גם עניין פסיכולוגי טהור. סוג של רכיבה ושפת גוף שאומרת "אל תתעסקו איתי, אין לי שום בעיה לרסק את שנינו". בנינו, אף אחד לא באמת יבצע מהלך שכזה בכוונה, אבל לטרוק דלתות בפרצוף ולהישען על רוכבים אחרים זה מותר. כי אחר כך יהיה הרבה יותר קשה להרוויח מיקומים. ואם לא עכשיו אז מתי, כשכולם כבר בקצב מרוץ? אין מצב.
עד חצי ההקפה הראשונה, אם שום דבר לא התחרבן באופן זועתי על המסלול, כבר מתפתח קצב מרוץ. וקצב מרוץ אומר רק דבר אחד: טור של רוכבים. במהלך כמה הפניות הראשונות של הרכיבה הזו בטור על קו המרוצים בקצב מרוץ, זה הזמן להערכת מצב לגבי המיקום. סקירה מהירה שהמטרה שלה היא להבין סוף סוף איך הסתיים הטירוף הזה של ההזנקה, את מי הצלחת להשאיר מאחור ויותר חשוב – מי כבר לוחץ בפול-גז מול מסלול נקי לפניך.
בתוך טור הרוכבים הזה תמיד יהיו רוכבים איטיים יחסית שהתמזל מזלם להתמקם מצוין בסוף מלחמת הזינוק או שהם פשוט טובים בזינוקים. צריך להכיר אותם. לזהות מבעוד מועד את אלה מביניהם שנמצאים לפניך ועתידים לייצר פקק תנועה. הנוכחות שלהם מהווה, כמו כל דבר בחיים, יתרון וחיסרון. הבעיה העיקרית איתם היא שהם מאפשרים למובילים לפתוח פער. היתרון שלהם הוא שהם מעכבים גם רוכבים אחרים, מאיימים יותר, ומאפשרים לצמצם על אותם רוכבים ולהתמקם בעמדת עקיפה.
טקטיקת העקיפה הזו תמיד מושפעת ממי שאתה עומד לעקוף אותו, מנוכחות של רוכבים חזקים נוספים על הזנב שלך באותו "פקק תנועה", ובמיקום שלך בתוך הקבוצה המעוכבת הזאת. ואם עד עכשיו זה לא היה די והותר, כאן מתחילה החשיבה האמיתית.
שחמט על הרגליות
עכשיו בואו נעשה פאוזה קטנה מהטירוף של מהלך מרוץ. ככל שרוכב יודע יותר על הסביבה שלו ועל הסובבים אותו, כך יש לו יתרון. ואני מדבר על היכרות מעמיקה עם המסלול ועם שאר המתחרים והאופנועים שלהם. בליגה מסודרת, אפשר במהלך האימונים והמירוצים ללמוד את הרוכבים. את רובם לפחות. כדאי מאוד להפנים את היתרון שבידיעה היכן הרוכב שלפניך חזק או חלש, האם הוא עקבי, האם הוא נלחץ או משתין עליך בקשת, מה קצב ההתעייפות שלו, באלו מיקומים על המסלול יש למכונה שלך יתרון ברור על שלו, והלאה אל כל משתנה שאפשר לקטלג בראש.
וזה יורד לפרטים ממש קטנים. למשל לזכור מי לובש מה, בכדי להיות מרושת על זהות הנוכחים. ואם נחזור למהלך המרוץ, אז זה אומר גם לדעת לזהות על פי שמיעה אם מדובר ב-KTM450, או הונדה CRF, או הוסקווארנה דו"פ הם אלה שרודפים אחריך. ולהבין גם אם הם משמאלך או מימינך. אפילו לדעת שזה CRF, אבל עם אגזוז X ולכן מדובר ברוכב Y ולא ברוכב Z. כי רוכב Y לא אמור להיות שם וזה אומר שרוכב Z, החזק ממנו בהרבה, כנראה הסתבך, נחסם, או נפל. וכל עוד הוא לא נפצע, אז זה דבר טוב.
זה אולי נשמע לחלק מכם מופרך, אבל כל רוכב מרוצים מזהה את הפרטים האלה ברמה זו או אחרת ועושה בהם שימוש. מידת השימוש במידע הזה ורמת היישום הם בין הגורמים המשמעותיים ביותר לתפקוד של רוכב שנמצא במרכז השדה. ואני מתעקש על מצבים ממרכז השדה, כי שם החיים הכי קשים במהלך מרוץ, והנה בואו נלחץ שוב play ונחזור למרוץ:
היריבים מלפנים מתרחקים ועדיין יש רוכבים עם פוטנציאל לעקוף מאחור. וזה בדיוק הזמן לגייס את כל הכלים שעומדים לרשותך ולרכב בהכרה מלאה שתאפשר לך להשתמש בהם. והשימוש בכלים האלה תלוי רק ברוגע וביצירתיות של המשתמש. מכאן אנחנו כבר אמורים להבין שמרוצים זה לא רק לרכב הכי מהר שאתה יכול.
רוכב שלא מפעיל את הראש שלו במהלך מרוץ, סביר להניח שיעקף ע"י רוכב שכן חושב, גם אם הוא איטי יותר במדידת זמן הקפה נטו. די בתיאור הסטואציה שבה אתה מנסה לעקוף רוכב איטי מבלי להתחשב בעובדה שיש מאחוריך רוכב מחושב; שינוי קו מינימאלי שיאפשר לך לעקוף ביציאה מהפניה, עלול לגרום לרוכב הערני מאחוריך לנצל את הפירצה ולתקוע אותך דווקא בכניסה. ואז איבדת מיקום, ועוד לרוכב שיודע מה הוא עושה.
במאבקים האלה במרכז השדה הטקטיקה עובדת שעות נוספות. אין כאן פירוק ל"עשה ואל תעשה", אלא דרישה להיכרות עם כל הסיטואציות האפשריות והבלתי אפשריות; מתי לעקוף יחד כמו רכבת עם הרוכב שלפניך, כדי שלא יברח קדימה; מתי לוותר בכדי לא להסתכן בנפילה; מתי להשחיל רוכב איטי במקום בלתי אפשרי תוך כדי מהלך התאבדות, רק בכדי למקם אותו מאחור בכדי שיעקב רוכב מהיר שנושף לך בעורף. כאלה, אבל תוך כדי קרב.
שמחה לאיד
להיות בהכרה במהלך מרוץ זה אומר לדעת איפה אתה על ציר הזמן. לדעת באיזה מירוץ אתה. מירוץ דרוג? מירוץ גמר שני בעונה? מירוץ שימקם אותך בראש הטבלה? מירוץ של הכל או כלום על האליפות? זו ידיעה שמכתיבה התנהגות. והמירוץ הזה, אגב, הוא מרוץ דרוג. המטרה: כמה שיותר למעלה במיקומים, בלי סיכון ובלי לשרוף את הגוף.
המירוץ הולך טוב. מעולה. הבלאגן של ההתחלה נגמר ועכשיו מדברים זמני ההקפה. זהו לרוב החלק הארוך ביותר במירוץ וגם ה״רגוע״ ביותר, וכאן מחכה עוד מילכוד: הפער בין הנדרש מהרוכב בזמן הצמצום על הרוכב שלפניו, לבין מה שנדרש ממנו כדי לבצע עקיפה. אלה הם שני מצבים מנטליים כמעט הפוכים.
במשך הקפות על הקפות אני רץ במעלה השדה, ממש לאט. לפעמים עוברות חמש הקפות של רכיבה לבד לפני שמגיעים שוב לעמדת עקיפה. מדובר כאן בדקות שלמות של מדיטציה. זה הזמן לנשום סדיר, לנהל אנרגיה, לדייק בסנטימטרים וגרמים בודדים ולרכב חלק כמו תחת של תינוק ומהיר כמו הרוח. את המעוף הזה אסור להפריע עם שום פינה חדה. וזה דורש שקט בראש וריכוז.
הרכיבה הזו הביאה אותי אל מאחורי מקום שני ושלישי, בזמן שהם נלחמים את הקרב הפרטי שלהם. לא נראה לי שמישהו מהם יודע שהגעתי. לפעמים צריך לחכות כמה פניות בעמדה הזו, ולפעמים המזל מכניס אותך פנימה בזמן. ופה מגיע הסוויץ׳ בראש וברכיבה.
עמדת עקיפה דורשת את המקסימום מיכולת התיכנון והביצוע. ועקיפה בין מובילים מתבצעת במהירויות הכי גבוהות, כשהכל על הקצה. להרוויח מיקום בהכרח אומר לעבור אותו. וכאן נבדל רוכב המירוץ מהרוכב המהיר.
רוכב מירוץ יכול להכניס לרגע אקסטרה מהירות - לשלוח את האופנוע אל מעבר למגבלות, ובתזמון נכון לייצר עקיפה ולהשתלט עליו האופנוע בחזרה רק אחרי שהרוויח מיקום. וזה תלוי בטכניקה ובקור רוח, ולפעמים גם באומץ וקצת טימטום.
היכולת הזאת הביאה לעקיפה כפולה. בפנייה אחת ממקום רביעי למקום שני.
תמותו, אני עייף.
עכשיו, ברבע האחרון של המירוץ, נכנס עניין הכושר. ולי אין כזה, ולא היה אף פעם. וזה אומר דבר אחד: רמת התפקוד יורדת ואיתה המהירות. וכאן אין מנוס מלהבין שבמירוצים לא מנצח הכי מהיר, אלא מי שעובר קודם מתחת לדגל השחמט. אלה הם החוקים. וזו הסיבה שיש במירוצים גם מגננה. רכיבת בונקר על קווים הגנתיים, שהם אולי איטיים יותר, אבל מקשים על עקיפה. מזעור נזקים.
הגישה הזו הצליחה להחזיק מאחוריי את שני הנעקפים האחרונים, אבל ממש לא הצליחה לעצור רוכב עם כושר-על מלהגיח מאחור, לחלוף על פניי כאילו הייתי עומד, ולהוריד אותי מיקום אל המדרגה השלישית בפודיום. לא נורא, מיקום כזה במירוץ הדירוג עדיין מעניק זינוק מהשורה הראשונה אל מירוץ הגמר.
ועכשיו, אחרי שקיפלו את דגל השחמט וכולם כבר אורזים, זה הזמן להתחיל לחשוב על המירוץ הבא.
כי להיות רוכב מירוצים זה לקחת בחשבון לא רק את יכולות המכונה שלך ואת היכולות המוגבלות שלך כאדם בשר ודם בתוך מירוץ, אלא גם את המטרה הסופית. והמטרה הזו לא נמצאת במרחק כמה הקפות עד קו הסיום, אלא במרחק כמה חודשים עד דגל השחמט האחרון בעונה.
וכאן כבר נדרש וואחד אורך נשימה. רכיבת מירוצים תלויה במחשבה, בצעדים קטנטנים, בליקוט נקודות בודדות, בניצחונות סוחפים והתרסקויות כואבות, מתוך דחף בלתי נלאה והגשמה של כל מי שאתה ומה שאתה. כי זה לא נגמר עד דגל השחמט. ולא זה הקרוב. אלא ההוא, הרחוק. של האליפות.
