הטריומף רוקט 3 אוכל לי את הראש כבר כמה שנים. הוא אחר, משונה, מסקרן. בעיקר המנוע מפלצת הזה; 2,500 סמ״ק (כן, 2.5 ליטר), שלוש בוכנות בטור אורכי. וואחד טריפל. אין שום דבר בשוק שמתקרב לזה - לא בגישה ולא במספרים.
מדובר במנוע האופנוע הגדול ביותר בייצור סדרתי. להארלי דיווידסון, הבא אחריו ברשימה, חסרים 600 סמ״ק וצילינדר אחד. לגולדווינג שאחריהם יש אמנם שישה צילינדרים, אבל בנפח כולל של 1800 סמ״ק עלובים. ואם כבר השוואות, אז בסובארו פורסטר שלי (ששוקלת טון וחצי) יש מנוע 2000 עם 160 כ״ס, וזה עדיין קטן וחלש יותר מהרוקט 3…
אז אין, הייתי חייב. חייב לרכב על המנוע הזה. הסקרנות הרגה אותי.
ברגע שהבנתי שבאולם התצוגה של טריומף עומד רוקט 3 מהדור החדש, ניגשתי לרחרח - מקווה שאולי יתנו לי לשבת עליו רגע. ואז מצאתי שם ארבעה כאלה. ואחד מהם הוא אופנוע לרכיבות התרשמות… בקארמה שלי!!
ככה מצאתי את עצמי מניע את החד-קרן של טריומף; דגם יחיד ומיוחד, שנמצא הרחק הרחק מחוץ לסקאלה. של הכל. כשהמנוע האורכי מתעורר הוא מנער את כל האופנוע הענק, משחרר לך צחקוק בלתי נשלט. אבל שתי הצלפות גז בניוטראל מיד מוחקות את החיוך הזה; המנוע מגיב חזק ומהר. שום זכר לעצלנות של מנועי הקרוזרים, שמרחוק הוא אולי נראה כמוהם. הטריפל הזה מתחיל בגרגור באס בסרק ותוך שניה וחצי נדפק על מנתק ההצתה בשאגה צרודה ועיוות של כל האופנוע. יא ווראדי…
עכשיו, בגלגול לרחוב, זה לא יאומן כמה קל לתפעל מנוע כזה ענק על שני גלגלים. זו אמנם חיה של 280 קילו, וכן, הכידון מרגיש קצת כבד בנפנופים מצד לצד בתוך הפקקים, אבל עדיין - בתוך כף יד ימין נמצאת מצער מעודנת שמאפשרת להתגלגל באופן חלק ונשלט תוך כדי תמרונים איטיים והדוקים מאוד.
ואז רמזור אדום. ואחריו כמה עשרות מטרים פנויים. קו עצירה, הבקרות עובדות. צהוב, ירוק, גז! שאיבההההה… תאט!! המרחק הפנוי נעלם כמו לא היה.
ככה נפתחה סאגה שבה המנוע בער לי מתחת ליד, אבל התחבורה של גוש דן כל הזמן השתינה לנו על המדורה.
במנועים, תחושת החוזק מתורגמת לנייר בנתון המומנט. קג״מ. לסופרספורט 600 יש 6 קג״מים כאלה. להיאבוסה יש 13. למכונית משפחתית יש 16. ולטריפל של הרוקט? 23.
עשרים ופאקינג שלוש.
ההרגשה על המנוע הזה היא זו של ילד קטן, שרוכב על הכתפיים של דוד גדול ושעיר. גם כשהדוד סתם הולך, בכל צעד אתה מרגיש כמה הוא חזק. ככה גם בשיוט מנומנם על 100 קמ״ש, מרגישים בטוסיק איך השריר הענק של הרוקט כל הזמן מרסן את עצמו. מחכה.
מחכה למה? מחכה לך. מחכה שתפסיק להתעסק בכמה הוא איכותי ומרגיש טוב בידיים, שתפסיק לשחק בגיר הקליל שלו -שלא יאומן שהוא מחובר למנוע של מכונית, שתפסיק להיות מופתע מכמה שהרייד על המתלים שלו הוא של אופנוע רגיל, שתפסיק להיגנב מאיך שההיפופוטם הזה רוקד בין הנתיבים ונשאר מגורזן בהטייה למרות שני הצמיגים המוגזמים, שפשוט תפסיק. תפסיק ותרים את העיניים, תכוון לו את האף אל מקטע ארוך וריק, ותכין לו את המנוע לוולה. מבט, כידון וגז.
ואז באה הבעיטה.
וואו. אי-אפשר לנשום בזמן התאוצה. ברגע שיד ימין מפוצצת אחורה 170 כ״ס על 23 קג״מ, הדרייב-שאפט מרים את הזנב של האופנוע, התחת נדבק לכרית מאחור והידיים נמתחות - לא משנה כמה חזק תחבוק את המכל וכמה שרירי בטן יש לך. זו נפילה חופשית, לרוחק.
אבל כל זה כלום לעומת מה שקורה דווקא אחרי התאוצה. כי אחרי כל שתיים-שלוש שניות של תאוצה, מגיעות עוד איזה שש שניות של הלם וניסיונות להאט ולרסן את הפיצוץ שיזמת לפני רגע. טריפי. משום מה מצחיק בטירוף. מטריף תמיד. מלחיץ לפעמים. רכבת הרים של רגשות.
זה מצחיק, כי לרגעים הרוקט 3 מעוות את המציאות לכדי סרט מצויר. וזה מטריף, כי הכוח משחית והצליל שהוא בא איתו מג׳נן לך ת׳ראש. ומלחיץ, כי הוא מסוגל לפרפר את הגלגל האחורי ולהזיז את הזנב הצידה בכל סל״ד ובכל רגע נתון ולא צפוי. כמו שור, שולח לך נדנוד וחשמל בשערות של העורף אפילו במהירויות של כלא. כאילו, ככה סיפרו לי. בעצם, לא משנה. וחוצמיזה טריומף עוד רגע סוגרים, אז אני צריך להחזיר אותו.
״קח, קח אותו ממני…״
