כבוד לספורט | שי נוה
עודכן ב: אפר 3
השנה היא שנת 2006 בערך והמיקום הוא שטח הדרכה באיזור חיוג שמתחיל באפס משהו. אנחנו בהפסקת צהריים של קורס אמנות הרכיבה, חלק מהלקוחות ישובים וחלק, כמוני, מסתובבים עם הפיתה. אוכל בעמידה יותר טעים, זה מוכח מדעית. בעודי מתהלך בין ביס לביס, ניגש אלי אחד החבר׳ה הצעירים ואומר: ״אני מכוון למוטו-GP, לתת שם בראש. ראית אותי רוכב, מה נראה לך שעוד צריך?״
אחת מהעגבניות בפיתה שלי לקתה בהתקף חרדה וקפצה לי לגרון, כאילו שהייתי צריך את העזרה שלה בשביל להיחנק באותו רגע. ״מה?...״ עניתי לו כאילו לא שמעתי, למרות ששמעתי מצוין. רציתי להרוויח עוד שניה לקלוט אם הוא רציני. אופס. הוא רציני.
עכשיו, בתוך הרגע שקט הזה, המחשבות רצות הרבה יותר מהר מאשר מתנסחות המילים. זה מרוץ כזה לנסח תשובה ראויה לפני שהרגע נהיה מוזר. אבל איפה בכלל מתחילים? איך, למען כל מה שקשור באלוהי הדלק השרוף והחיוך על הפרצוף, אתה יכול לשאול שאלה כזו? אתה בן עשרים ומשהו, רוכב פחות משנתיים, הרגע ירדת עם אופנוע ממוצע על אספלט מקומי, מתרגול מסומן בקונוסים סדוקים אה-לה ארץ הקודש. האם על סמך הצלחתך הרבה במגרש אתה באמת לדעתך ״שם״? נשמע לך הגיוני שהתחנה הבאה שלך במסלול התקדמותך המטאורי היא אליפות העולם ברכיבה על אופנועים, ועוד מהר? אתה על סמים?
לא אמרתי שום דבר מזה בקול רם. אבל תנו להוציא קצת רעל...
האמת היא שאם בנאדם בשנות העשרים לחייו יכול לשאול שאלה כזו, סימן שהפער בין איפה שהוא נמצא לבין איפה שנמצאת אליפות העולם ברכיבה פשוט לא ברור לו. בכלל. אז בואו נחפור קצת...
אני, יש לי כדורגל בבית. באמת, לא צוחק איתכם. עגול, צביעה של המונדיאל האחרון, ומנופח כראוי עם חתימה של שחקן כדור סיני כלשהו, אורגינל. עכשיו תוסיפו לזה את כמות המשחקים של ברצלונה שראיתי שוב ושוב ביוטיוב ובשידור חי, ואפילו ואת העובדה שאני מחזיק בשיא השערים בליגה למקומות עבודה. אני פאקן מאסטר כבר. תנו לי תשעים דקות על הדשא ואני מוביל את בארסה לניצחון על מדריד!
מה, לא?
עכשיו, גם בלי להכיר אותי יותר מידי, תסכימו שאני לא 185 סנטימטרים עם גוף של אל יווני. גם אין לי את הכושר לדפוק ספרינטים הלוך חזור במשך שעה וחצי. וגם לא שלחו אותי בגיל שלוש לחוג כדורגל, ובגיל שמונה שום סקאוטר לא גילה שאני הדבר הבא, אז לא השקיעו בחינוך ובגוף שלי עשרות אלפי יורו ועשרות אלפי שעות הכשרה ואימון. גם לא העבירו אותי לנוער ולא יצאתי למחנות אימונים ולא העבירו אותי לבוגרים עם חוזה של מיליונים כדי לוודא שאני משתמר כמכונת כדורגל חזקה ומשומנת. ואם כך, עם כל הצער שבדבר, אז לא. אני לא יכול להוביל את בארסה לניצחון. אפילו לא לשרוד את חמש הדקות הראשונות של המשחק.
כמו בכל דבר שאנחנו בוחרים ללמוד בחיים, גם רכיבה על אופנוע נמצאת על קשת מאוד רחבה של יכולות, שיאים והישגים. ההבדל בין מה שאנחנו עושים על הכביש אם האופנוע, גם אם אנחנו טסים, לבין מה שעושה מארק מרקז באליפות העולם הוא אסטרונומי!
המאמץ הפיזי תוך כדי מרוץ על האופנוע הוא בלתי נתפס; גם בכוח מתפרץ להחזיק כוחות ג׳י קיצוניים וגם בסיבולת לאורך מירוץ שלם. הרגש בכל נימי הגוף לאיפה נמצא הקצה, לכמה האופנוע קרוב לקצה של הקצה בתנאים קיצוניים תוך כדי תפעול על-סף מושלם של כל השרירים בגוף. והטקטיקה של ניהול האנרגיה, של ניהול הקצב, העקיפות, ההגנות, הקווים שמדויקים בחצאי סנטימטרים גם תוך כדי תנועה במאות קמ״שים. וכמובן ניהול שטף הנתונים המטורף המתקבל למוח במהירויות כאלה - זה הדובדבן שבדרישות מהאדם על המכונה.
רוכב מרוצים ברמה העולמית הוא מכונה מובחרת, קטנה וקלה, שהשרירים והלב והעיניים והמוח שלה מלוטשים ומשופרים מגיל שלוש. מכיוון שכך, בגיל 16 מדובר בגיבור-על עם ניסיון של 13 שנה במרוצים מול הטובים שיש למין האנושי להציע. הבדל אסטרונימי אמרתי. עכשיו, זכרו שלכל דבר יש סקאלה. רק מה, לכל אחד יש את הסקאלה שלו והוא רואה את כל העולם דרכה. כדי להבין מה קורה שם בחוץ וכמה הם כל-כך יותר מיומנים וטובים שם במוטו-GP, צריך להבין שזה רק נראה קל. שהגאונים על האוכפים גורמים לזה להיראות קל, וזו הגדולה שלהם.
אז מה עניתי לבחור החמוד הזה? אמרתי לו שאם אתה מרגיש שיש לך את זה, לך ונסה את מזלך. אנחנו האחרונים שנוציא לך את הרוח מהמפרשים. להיפך, ניתן לך את כל הרוח הגבית שאנחנו יכולים. כבר קרו ניסים בעבר.
רק בחייאת רבאק, לפני שאתה מוכר את הבית ועוזב את הארץ, ולפני שאתה שורף מאות אלפי מטבע כלשהו, ולפני שתגלה שאחרי כל ההשקעה הזאת אתה אפילו לא עומד בזמני הדרוג ולכן אין לך זכות לזנק למרוץ מול ולנטינו רוסי - לפני כל אלה, תן כבוד לספורט באשר הוא, ושאל את עצמך אם אתה בטוח שקלטת לתוך איזה סקאלה אתה מתכוון להתברג.
פשוט נראה לנו שיש דברים הרבה יותר מתגמלים לעשות עם הזמן והכסף הזה, בלי לאבד גרם אחד מההנאה שבאופנוענות.
0 צפיות
