כשאני מתכופף לקשור את האופנוע שלי במחסן, לרגע קצר הפרצוף שלי נמצא במרחק נגיעה מהמושב. אז אני נותן לו נשיקה. כי תכלס, מגיע לו.
זה לא שאני חושב שהמכונה מרגישה את הנשיקה. הרי אני מסובב ברגים ועושה מסאז׳ למתכות מאז שנגמלתי מחיתולים בערך. זה מתכת ופלסטיק. וקצת גומי. אין שם רגשות אלא רק מולקולות דוממות. ככה זה כשהוא במחסן, נשען על ג׳ק צד, סטטי.
אבל כשהוא מונע זה כבר סיפור אחר לגמרי...
כשהוא מונע, כל המולקולות האלה מתחילות לדבר אחת עם השניה, לצעוק, להתווכח. הוא עשוי אינספור חלקים שמסודרים בהרכבות ותתי-הרכבות. חלקים שיחסי הגומלין בינם לבין עצמם, הם אלה שיוצרים את החיוך הזה על הפרצוף שלי כשאני פותח גז והזנב יוצא הצידה. פלא.
צללו איתי רגע: לכל רכיב באופנוע יש מאפיינים משלו, שמאפשרים לו לעשות עבודה כלשהי במגוון טמפרטורות ועומסים במהלך חייו. קחו למשל את אחד הברגים של הטלטל (נו, המוט שמחבר בין גל הארכובה בלב המנוע, לבין הבוכנה שמתעופפת שם בצילינדר הלוך ושוב אלפי פעמים בדקה). אותו בורג עשוי מתכת נבחר בקפידה על ידי מהנדסים, תוך שימוש באנליזות הבוחנות את הכוחות הפועלים עליו. הוא עולה ויורד בקצה אחד, עולה ויורד וגם מסתובב בחלל בקצה השני. בכל יום עבודה הוא חווה ים של כוחות ומכות, מנעד טמפרטורות פסיכי, וחשיפה לכימיקלים שונים ומשונים. ואת כל זה האנליזות מצליחות לכמת למספר קסם, שבסופו של דבר יגיד למהנדסים אם הטלטל יחזיק מעמד או יישבר תוך שבועיים. ממש קסם. אבל זה רק חלק אחד באופנוע. ויש בו אלפים.
עכשיו תסכימו איתי שגם אם תקחו את המחשב הכי חזק בעולם, תזינו לו את כל הפרמטרים של כל החלקים במכונה ותבקשו ממנו לחשב מתי היא תיכשל, יהיה לו מאוד קשה לעשות את זה.
וכשהוא סופסוף יצליח וינקוב במספר כלשהו, המספר הזה יכול להשתנות בעשרות ומאות אחוזים כפונקציה של התנהגות הרוכב בכלל. ופה קבור הכלב, זה המאני-טיים, דיס איז דה שיט: בדיוק כאן - היכן ששום מחשב לא יכול לנבא מה יקרה ומתי - הנשמה של האופנוע נחשפת.
לכל אופנוע יש נשמה כזו. אם לקחתם פעם סיבוב מחבר שיש לו אופנוע בדיוק כמו שלך, אתם יודעים בדיוק על מה אני מדבר. זה אופנוע אחר. והוא מרגיש אחר בדיוק בגלל הסטייה הזו שבלתי אפשרי לחשב. התחושה עליו מורכבת מאיך שרכבו עליו, מאיך שטיפלו בו, מאיך שנפילה השאירה צביטה ששינתה את הויברציה ופתאום הרטט בכידון שונה. והמנוע אחר. והצליל רק דומה. וההתנהגות...
עכשיו, חשוב להבין שאפשר לשבור מכונה בנסיעה איטית והתנהלות רגועה, ואפשר להאריך חיים למכונה ברכיבה עליה בקצב מסמר שיער. בדוק. עם כמה מנועים. נשמה מצולקת מתפעול גס והזנחה פושעת, תמות הרבה יותר מהר. אבל זה רק בגלל שהיא הייתה מעונה וחבוטה כל ימי חייה.
לעומת זאת, נשמה שחיה עם רוכב שיודע לנגן עליה ודואג לה ומבין אותה בדיוק כמו שהוא מבין את הגפיים שלו, זו נשמה כמעט נצחית.
המכונה הזו - האופנוע שלכם, בנוי לעבוד וגם לעבוד קשה כשצריך. אבל בדיוק כמו שאתם יכולים לעבוד קשה וגם להנות על הדרך ולקטוף את פרי עמלכם, גם הוא.
סך כל חלקיו מושפע באופן ישיר מהאהבה שאתם מעניקים לו, או מונעים ממנו. וזה - אם לא קלטתם עד עכשיו - בדיוק הקטע באופנוע: הוא נותן את הנשמה.
בטח שמגיעה לו נשיקה.
