אני נופל וקם נופל וקם.
אני לומד. מתאמן. מקשיב למורה, מנסה להבין איך לשחרר ת׳מוח, איך להיפטר מהרגלים ישנים. קשה.
ואז, באמצע התהליך - בדיוק כשאני מרגיש שמשהו טוב קורה, ואני אפילו מצליח ליישם איזו פואנטה או שתיים - זה קורה; אני מאבד אחיזה, מגרד את הרצפה ונפצע.
נפלתי כי רמת הבטחון שלי הייתה גבוהה יותר מרמת הרכיבה. וזו קומבינציה קטלנית.
בכל הקשור לרכיבה, כבר חודשים נכנס לי מידע לראש. מידע מהסוג שאכפת לי ממנו, אז היה חשוב לי לספוג אותו. ואז עוד מידע ועוד מידע.
האימון הפעם היה אימון שפת גוף, אבל הבטחון העצמי שלי הביא אותי אליו עם כוונה לעבוד במקביל על עוד כמה ליקויים בולטים שדורשים אימון תמידי. וכנראה שנגסתי חתיכה גדולה יותר ממה שאני יודע לבלוע. כל המוסיף גורע וזה.
האמת היא ששתי הקפות לפני הנפילה, הפלתי באותה פניית פרסה כמה קונוסים שלרוב נשארים עומדים באימונים. סימן ראשון וברור, שבחרתי להתעלם ממנו כי הרגשתי שאני בדיוק בשוונג של שיפור. מבחינה טכנית, כנראה שחיברתי גז לפני הזמן, ותיקנתי היגוי תוך כדי גז עולה, והצמיג הקדמי עשה את מה שהוא אמור לעשות במקרים כאלו: איבד אחיזה ובום-טראח! מה קרה? הבטחון העצמי התפוצץ, נקרע…
כל הרכיבה שבניתי התחילה לרעוד כמו בניין מפוקפק שנקלע לסופת הוריקן, הגג נתלש, מרפסות נופלות. כל מה שנשאר זה היסודות. כאלה שתמיד אפשר לחזור אליהם ולמצוא בהם את כל התשובות, יסודות בתודעה;
כבר הספקתי להתרסק לא מעט. בכל פעם עליתי חזרה על הסוס, אבל הרגשתי אחרת. שונה, מפוקפק, מפחד. אבל הפעם זה לא אותו הסרט שתמיד חזר על עצמו. מה שהיה לא נגרס לגמרי ועכשיו מתחילים מאפס. יש יסודות ששרדו, שיושבים טוב. שעוזרים לי לנתח לאחור ולוודא שזה לא יקרה שוב. שמאפשרים לי לחזור לסוס עם כמות מספיקה של בטחון כדי לרכוב בשקט, בלי הסערה המהדהדת. יש לי מנטרה שחוזרת: מבט-כידון-גז.
קסם.
