הואנדורה שלנו.
אמבולנס בדימוס מתחילת שנות התשעים, מסחרית אמריקאית ישנה מברזל, קפסולת זמן.
נראה כאילו היא איתנו מאז ומעולם;
הציוד מסודר בחוכמה רבה מאחור, כדי לחלק את המשקל ולוודא ששום דבר לא משוחרר. לכל פריט יש כתובת. לכל קונוס יש מיקום, לכל בקבוק יש גומיה, או בור, או כיס. הכל קשור ומאובטח ומוכן לקרב - נשלף לכדי מגרש הדרכה כמעט בכל זריחה, ונארז שוב כמעט בכל שקיעה.
כשה-GMC הזקנה הזו משייטת בכבישי הארץ עם גרגור של V6 על המתלים הרכים שלה, אתה לא יכול שלא להתאהב בה. לא משנה כמה גזיונר אתה על אופנוע, או על אוטו זריז לצורך העניין, על הואנדורה אתה תמיד במוד ״קאדילק אלדורדו על השדרה הראשית בלאס וגאס״.
הבלימות בה חייבות להיות מוקדמות וארוכות, אחרת הפניות מתנפלות עלייך. צריך לתת כבוד להגה, לתת כבוד למשקל. צריך להסתכל רחוק. להגיב מוקדם. לגרור את הבלמים עד האייפקס בזמן שמזינים את ההגה פנימה לאט, כדי שהארגזים לא יזוזו. ואז לחזור לגז וליישר את הפניה החוצה - לשמור על המשקל, לשלוט בתנופות, בנדנוד, לשמור על הקונוסים. רגוע, חלק, מדוייק.
לומדים הרבה על מהירות כשנוסעים לאט בוואנדורה כבדה. גידי תמיד אומר שכשנוהגים בה צריך לחשוב 300 קמ״ש, אפילו שהנוף זז רק 30. ולוקח זמן להבין את סוד הקסם הזה; צריך לשנות חשיבה, להוריד קצב, לצפות הכל שעה מראש ולעשות הכל בהילוך איטי. רק אז מגלים איזה ווייב תענוג יש לאוטו הזה. איזו חיה אלגנטית זו.
אבל, לאחרונה קרו איתה דברים קצת פחות אלגנטים. המזגן שלה, למשל, מת בדיוק בחודשי הקיץ הקלילים. החלון הימני נמצא קילומטר ממך, וגם אם הצלחת להגיע אליו ממושב הנהג, אז עכשיו תסובב מנואלה. הדלת הימנית נפתחה פעם בנסיעה, היה צריך לסדר משאבת הגה, לא תמיד יש מוזיקה מהרדיו המחורג׳ע שלה.
כן חברים, אין מנוס. הזמן עושה את שלו. זה לא שהיא נבלה, חלילה - מדובר באחת הואנדורות השמורות בישראל. היא פשוט כבר זקנה מכדי לעבוד בארגון שלנו בקרחאנה של משרה מלאה.
לא חראם? עוד שנתיים היא אשכרה רכב אספנות.
אז ההגיון שלנו עבד. רק שהרגש התקשה לשחרר את המסחרית הלבנה, שהפכה להרבה יותר מסתם רכב עבודה. היא עמוד יסוד בארגון, הקמע שלו. היא מוסד, היא קפסולת זמן, היא חוויית נהיגה וחברת צוות. היא ה״אייר-פורס וואן״ של אופנוען מאומן!
אבל בסוף הפנמנו: אם אנחנו באמת אוהבים אותה, הגיע הזמן לשחרר. הגיע זמנה לצאת לפנסיה. מגיע לה.
אז היי שלום ואנדורה יקרה. אנחנו מורידים את הדגל לחצי התורן ומצדיעים. מתגעגעים.
ניגבתם את הדמעות? יופי.
אז בסימן ׳כל סוף הוא התחלה חדשה׳, הרשו לנו לבשר לכם שמצאנו לואנדורה מחליפה.
הוואנדורה החדשה שלנו היא בכלל שברולט סוואנה, צעירה ביותר מ-20 שנה מה-GMC. יש בה יותר מקום לציוד, יש בה חלונות שעולים ויורדים בלחיצת כפתור (קטע מטורף, אתם חייבים לראות), יש בה מסכים קטנים כאלה וכל מיני דברים דיגיטליים, יש מזגן טיל ומצלמת רוורס ומושבים שראויים לישבני המדריכים. מלאה פינוקים זאתי.
אה, ויש לה גם מנוע V8 טורבו-דיזל 6,600 סמ״ק, עם טון וחצי מומנט כמו שתמיד רצינו. וגם צליל כזה בסרק, כאילו מישהו צרוד אומר בלי סוף ״חת חת חת חת חת״…
אז עכשיו - אחרי הקניה, הסידורים, השפצורים,ההכנות והמיתוג - אפשר להגיד שעשינו הסטוריה ב׳אופנוען מאומן״. יש לנו רכב חדש. אבל כשעושים הסטוריה, לא שוכחים את ההסטוריה. ולכן, סוואנה שמוואנה, אנחנו נמשיך לקרוא לה ואנדורה.
