מירוץ לנשמה | שרון אברהם

כשחבר אמר לי "אולי תשתתף במרוץ אנדורו באלפי-מנשה", חשבתי לי: מה כבר יכול להיות? הרי אני רוכב בסינגלים מסולעים כמעט כל שישי בין 4 ל-5 שעות , אז מה זה להתחרות שעה בקטגורית מתחילים בליגת האנדורו? וכמו ישראלי מצוי חשבתי שזה ירגיש כמו שעה של טיול. בקטנה.

אופנוע שטח מפרפר ומחליק גלגל אחורי בפניה ומעיף חצץ אחורה מהתאוצה
מירוץ לנשמה | צילם: בני דויטש

בבוקר המרוץ פתאום ההתרגשות מטורפת. מגיע בזמן לרישום, מקים סככה, בדיקות טכניות, הכל נראה בסדר וכלום לא מבשר על הבאות. אחרי תדריך, הרוכבים יוצאים להקפת הכרות:

השטח קשה, מלא סלעים ואבנים משוננות שמסרבות להראות אדמה מתחתן, ולקינוח טיפוס סלע בשיפוע תלול וכמה מדרגות סלע פזורות בשקט של המסלול הבתול שסביבי. באמת לא משהו מאתגר יותר מטיול שישי עם החבר'ה... אבל מירוצים זה מירוצים. ברגע שדגל ההזנקה יצנח הכל ירגיש ויראה אחרת. כבר עכשיו בהקפת ההיכרות האופנוע בועט ונבעט ואיתו גוש הבשר חסר הכושר – אני. מדובר במרוץ מסוג הייר-סקרמבל: זינוק מקו אחד, גז בלי הפסקה בשטח טכני למשך שעה, הראשון בקו הסיום אחרי זמן הגג מנצח. הראש מבין שזה הולך להיות קשה. עם ההרגשה הזאת אני יורד לפיטס וחושב אם מהקפת החימום וההיכרות ירדתי עייף, מה יהיה במרוץ? הכנות אחרונות, קצת כיונים למתלים, ניר בר שלנו עושה קסמים ונעים לאופנוע, ואנחנו נקראים לנקודת הזינוק.

אופנוע שטח במסלול אנדורו מסלוע מסומן בסרטי סימון
צילם: יצחק יצחק

שורה של חמישים אופנועים עם רוכבים מוטרפים, כולם יוצאים בפול-גז ביחד אל משפך הולך וצר בדרך לפניה הראשונה. אני מזנק אחרון כדי לא להדרס על ההתחלה על ידי החיות החזקות יותר. כבר בדקות הראשונות אני מרגיש את ההשלכות של הכושר הגופני הדרוש להיות רוכב אנדורו במרוץ; הגוף לא נח לשניה והמוח מנסה להבין מה הוא אמור לעשות עם כל האינפורמציה הזאת, בקצב הזה. בהקפה השניה אני נקלע לקרבות מול רוכבים ברמתי וגם מקבל עקיפות של החבר'ה המהירים מהקטגוריות המקצועיות, שלא מראים מנוח. אני משתדל לפנות להם את הדרך, מה שמוציא אותי מקו המרוץ לשטח רע עוד יותר. הגוף אומר די, המוח לא עוצר לרגע. אני משתדל לזכור את כל מה שאני לומד ומלמד; איך לחבק מהברכיים כדי לשחרר את הכידון ,לעבוד חלק על הגז, לנסות כמה שפחות להתעייף ולא ליפול בשום מצב. נפילה אחת בהקפה הראשונה הספיקה לי.

רוכב אופנוע עם קסדץ שטח, לוגו 'אופנוען מאומן' על החולצה ובסימן מים

ככל שהמרוץ מתקדם זה הולך ונהיה קשה יותר. אני מתעודד מזה שאני רואה רוכבים מהקטגוריה שלי נחים בצד ואומר לאופנוע שאנחנו לא לבד בים הסלעים הסוער הזה. ממשיך להגיד לעצמי "מבט רחוק, כידון משוחרר, גז פתוח" וכמובן ממלמל בקסדה את החוק מספר אחד ברכיבה בעמידה על אופנוע שטח: התעייפת? שב. בהקפה הרביעית אני רואה את ניר מסמן לי עם האצבע עוד הקפה אחת וזמן הגג של המרוץ מסתיים. אני שומע את הצעקות של המשפחה והחברים שבאו לעודד, ומקבל פרץ אנרגיה שמספיק רק לעוד הקפה. ההקפה הכי חשובה מבחינתי: עוד קצת ואני מסיים את המרוץ הראשון שלי בליגת האנדורו. איזה כיף! בדקות האחרונות אני מנסה לשמור על קצב טוב ולנשום. בעיקר לנשום. מרחוק אני רואה את קו הסיום מתקרב ומודה מודה מודה שבבית הספר הזה של החיים והרכיבה הקשבתי בשיעורים לשם שינוי - מה שעזר לי לסיים במקום 9 מתוך 27. בשבילי זה נצחון. נצחון המוח על הגוף שרצה לוותר. מוח שלא עזב את המבט-כידון-גז ולא נכנע גם לקראת סוף המרוץ, כשהייתי מותש ושרדתי בשארית כוחותיי. מוח שיצא מהחוויה החזקה הזו מאושר עד הגג.


אופנוע מניף גלגל קדמי לגובה תוך כדי קפיצה בשטח מסולע, גבעות וביניינים ברקע
צילם: בני דויטש

רוצה לגלות עוד על הקורסים שלנו?

לחץ לפרטים

764 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול