מועדון ה-500 פלוס. מינוס אחד | שי נוה

עודכן ב: יול 21

זה היה סביב שנת 2000 לספירה, איפשהו בתחילת קריירת האופנוענות שלי. ״מועדון ה-500 פלוס״ קראנו לו, כי רובנו היינו עם חמש-מאותים, פלוס כמה אופנועים גדולים יותר. אבל בעיקר כי היה לאן לשאוף… שם מקורי, אין מה לומר.


הכנופיה הזו קמה בזכות מפגשי מועדון האופנועים הישראלי, שהיו מתקיימים בערבי ימי חמישי בתל-אביב. לאט לאט התגבשה חבורה של רוכבים ורוכבות עם ראש דומה, חוש הומור מעוות-אך-מובן-לכולם, ובעיקר אנרגיה חיובית. כל מה שצריך כדי שאפשר יהיה לטייל ביחד בכל חור בארץ ולחזור עם חיוך; פרגון, כבוד, הערכה ותמיכה הדדית, ערכי יסוד של כנופיה ראויה (רק בלי האלות והשוט-גאנים, כי היינו ילדים טובים, מה לעשות).


בטיולים האלה שלנו, למדתי המון. חוץ מלצבור נסיון וקילומטראז׳, למדתי הרבה על הדינמיקה של רכיבה בקבוצה. כמה חשובים המיקומים שלנו בתוך הטור, איך להוביל, או להיות מאסף, בצורה אחראית ואיך לא למשוך אף אחד לתוך מצב שהוא לא רוצה להיות בו. והכל זורם ומהנה, בלי טיפת שיפוטיות, רק טוב אמיתי.


צללית אדם, ידיים מורמות, עננים

וכן, לפעמים היו לנו פאלטות. מנפילה במקום על הג׳ק ועד הנסיון המרשים שלי להמשיך ישר בצומת T. מלעוף עם האופנוע לתוך השיחים בשוליים ועד לפניית פרסה שבה אוטו מפרק לך את הצורה.

לפעמים שפשוף איה איה, לפעמים ניתוח ושיקום ארוך. מסתבר שאין לברוח מהסטטיסטיקה.


עברו שני עשורים מאז. חלקנו המשכנו לרכב, חלקנו עזבנו את הדו-גלגלי, כל אחד מסיבותיו.

גם הקשר ההדוק התרופף באופן טבעי. גדלנו, הקמנו משפחות ונהיינו הורים מתרוצצים ועסוקים.

התרופף הקשר, אבל מה שכן, תמיד הרגשתי שכל אחד ואחת מהאנשים האלה הם חברים שלי בנפש. אנשים שאם תצטרך אותם יום אחד הם יהיו לצידך, ואתה לצידם. לא משנה כמה זמן עבר מהשיחה האחרונה, תמיד תהיה המשכיות של הקשר העמוק שהיה שם בהתחלה, וזה תמיד עשה לי חיוך בלב. חברים עם וותק, אתם יודעים.


בחודש שעבר אחד מאיתנו יצא לרכיבה ולא חזר. כן, אני יודע שאף פעם לא כתבתי לכם טור מעציב בשום צורה, אז אל תעשו מזה עניין, זו לא המטרה. תאשימו את הסטטיסטיקה מצידי, אני בינתיים אספר לכם שקובי היה איש מקסים ומצחיק עד דמעות, מין ישות עם חיוביות אינסופית כמו הפלוס של סוללה בלתי נגמרת.

הוא, כמו רבים וטובים, נפל בסטטיסטיקה ואנחנו אפילו לא יודעים איך. אף אחד לא ראה איך זה קרה בדיוק. והוא השאיר מאחוריו, כמו רבים וטובים, הרבה אנשים עצובים סביבו, כי זו דרכם של החיים, אין מה לעשות בעניין.

חוץ מלחשוב על העניין…


שקיעה, משקפיים, השתקפות, אופנוע

החודש האחרון והעצוב הזה לקח אותי להרהור עמוק על ההנאה שברכיבה מול הסיכון הכרוך בה, ועל האיזון העדין שביניהם. וגם על איפה נמצא האיזון הזה כשאתה רווק בן 25, או בעל משפחה בן 50.


תראו, אני יודע שאני מסתכן בכל פעם שאני יוצא לרכוב. אופנוע זה כלי פגיע מאוד על הכביש, זו אקסיומה. אבל גם אם אני מסתכן, אני עדיין יכול להסתכן פחות או להסתכן יותר. זו בחירה שלי.

העניין הוא שכולנו מכורים לריגוש שברכיבה, ואני לא מדבר על הריגוש שבלרכוב באבן-גבירול בפקקים. אני מדבר על הריגוש הרגעי הזה, המשכר, שמושך אותך באף, זה שמקשה עליך מאוד לסגור את הגז באותו רגע.

הריגוש הזה לא בא כל הזמן, צריך לעבוד בשביל לחוות אותו. צריך לחפש אותו, לרדוף אחריו ולשים עליו יד. וכל זה דורש תנאים מסויימים, תנאים שלא תמיד קיימים סביבנו. תנועה, אספלט מחורבן או עבודות בכביש, יו ניים איט. תמיד יש משהו שמפריע.


אופניים על אספלט.

אני מת על הריגוש הזה, אבל כבר מזמן הבנתי שלא הגיוני לחפש אותו בכביש הציבורי. במקום להתבאס שאני לא יכול לפרק גז בגלל התנועה, ריכזתי את המאמץ בליהנות מהקצב שיש. ואז הבנתי שאני מקבל אחלה ריגוש מלרכב בקו הנכון ובקצב הנכון, וגם מלצפות בדיוק מה עומדת לעשות התנועה סביבי. וואללה, כשאתה מנבא שמישהו הולך לבלום לפניך, זז למקום בטוח יותר ואז הוא באמת יורד על הברקס, זה ריגוש בנזונה. הנה אני ממשיך על הגלגלים ולא מחבק איזה עמוד חשמל. לא ריגוש?!


טוב. חפרתי מספיק. אז בבקשה, תנהלו את הסיכונים שלכם ואל תתנו להם לנהל אתכם. יש אימוני רכיבה, יש מסלולים, יש לאן ללכת מדי פעם כדי להיות ״אול אין״. בכביש? תנו בגז אבל עם שכל. לא תאמינו, יש פצצה של סיפוק בשילוב המעולה הזה בין גז ושכל.


ולגביך קוביז… תן בגז ותמשיך לחייך את החיוך המפורסם שלך, איפה שלא תהיה. תישאר אצלנו בלב לנצח. פיס אנד לאב.


קובי אשכנזי
הפלוס של סוללה בלתי נגמרת

1160 צפיות2 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול