קח ת'זמן | אלי פנגס

עודכן ב: 1 אפר 2020

"להרוג את ביל", "קראטה קיד", "נינג'ה אמריקאי", "קונג־פו פנדה": אם ראיתם פעם סרט מערבי שפוגש את תורות הלחימה מהמזרח, אתם מכירים את את הסצנה. לוחם צעיר מגיע אל מדרשו של המאסטר, מטפס את המדרגות האינסופיות, מבקש ללמוד, להתפתח, למצות את עצמו. הזקן המלוכסן מסתכל דרכו ואז מסתכל עליו, ואז מאתגר לו את האגו.


אומן לחימה בבעיטת קראטה מול שקיעה

המאסטר שובר את התלמיד נפשית ופיזית בלי שום מאמץ, ואז שולח אותו במורד המדרגות להתחיל להביא כדים של מים. ימים שלמים. ככה הוא לומד מאיפה מתחילים. רק אז ראוי הצעיר לגשת ללמוד איך בכלל עומדים במקום. אחר כך הוא בועט בעמודים, מאגרף קרשים, לומד תנועות מהקופים ומניקוי חלונות הבית, ואז שובר קיר בטון עם הראש. בסוף מגיע תמיד הצילום הזה שבו התלמיד מתאזן ברגל אחת על משהו גבוה על רקע שקיעה גדולה, והמוזיקה מספרת לך שהוא הגיע. שהשיג שליטה טוטלית בגוף ובנפש. שעכשיו הוא מוכן להילחם.

המונטאז' הקבוע הזה מנסה להטמיע בנו, המערביים שרוצים הכל ועכשיו, את ההבנה שבדרך להיות מאסטר אמיתי אין קיצורי דרך. שצריך להתנקות מהחשיבות עצמית, להבין שאתה לא באמת מבין לאן אתה נכנס וכמה עמוק זה מגיע, ולקלוט שהחיים זה לא סרט וכל דבר לוקח זמן. להפנים שהזמן הוא חלק בלתי נפרד מהתהליך. מהחינוך.

עכשיו השאלה היא איך אתה מנצל את הזמן: מחפש קיצורי דרך הוליוודיים, או לומד את כל מה שאפשר ללמוד. כלומר, אם תהיה מאלה שפשוט נתקעים ברמה מסוימת, או יתמזל מזלך ותהיה מהסוג השני; אלה שמוצאים ריגוש מעצם הלמידה ומגיעים להבנות עמוקות ומסועפות שעושות אותם לטובים יותר, כאלה שלא מפסיקים להתקדם ולהתפתח. אפילו בזמן שהם מביאים דלי מים.

704 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול