כשחושבים על פניות זה מסתבך.
כשחושבים על זה פשוט, זה פשוט.
בהגדרה, פניה מחברת בין שני כבישים ישרים. אם היא לא הייתה שם, זה היה סתם עוד כביש ישר, וזה כבר ממש פשוט. ובהינתן הקצב המתאים, וכל עוד הביצוע חלק - כל עוד הוא אחד - כל קו שמחבר בין שני הכבישים יכול להיות טוב, או נכון. אז נדבר על אידאל, ואז נתחיל לעשות פשרות, כי קווים הם עגולים והחיים הם פשרה.
קודם כל, צריך לראות. לראות שהכביש הישר נגמר וגם להבין לאן הכביש החדש מוביל. ושווה לעשות את זה מוקדם; להסתכל רחוק, לחפש בין העצים, להסתכל מעבר לצלע ההר. ולסמוך רק על מה שראית ולא על מה שחשבת!
ולא, לא תמיד אפשר לראות ממש לאן, אז פשוט חושבים פשוט - ימינה או שמאלה.
ואז, צריך לפעול. אם הבנו כבר שלראות זה חשוב, אז גם שווה לתפוס מקום טוב, שורה ראשונה עם נוף לים. מקום שבו אפשר לראות יותר מוקדם מעבר לעצים לאן הכביש באמת פונה, ואת התנועה הנגדית שמגיעה מעבר להר. ובזמן.
אז אם הכביש נוסע שמאלה, הולכים ימינה. פשוט. ואותו הדבר גם הפוך. וזזים עכשיו, גם אם יש עוד 600 מטר עד נקודת הכניסה. כי אם אין תנועה נגדית או כתם שמן, אין טעם לגשת אל הפניה עיוור ולפתוח את שדה הראיה רק כשזה הופך להיות מצוקה אמיתית.
אה, והשמועה מספרת שמטר אחד הצידה (לרוחב הנתיב), יכול לפעמים להיות שווה עשרות מטרים קדימה (מבחינת שדה הראיה). אז גם אל תתקמצנו לנו עכשיו.
ועכשיו מוזיקה. חזרה להתחלה. לטוב ולרע, הקצב הוא המפתח. לא מהירות, אלא קצב. קצב ההתרחשות בתוך הראש. וצריך למצוא אותו, כי הוא שלך, ואין אף אחד שיוכל לראות אותו בשבילך, פתית שלג מיוחד שכמותך.
והוא משתנה, הקצב. משתנה עם המצב רוח, עם הניסיון והמיומנות, אפילו עם הגיל. אבל אף פעם לא עם המהירות. המהירות יכולה להשתנות, הקצב חייב להשאר.
אז איך מוצאים אותו?
הכלל הראשון אומר ״אל תמות״. ואם אתה מוצא את עצמך מתחבר אל הקונספט, אז הקטע הוא די פשוט: רואה את הכביש? רואה איפה אתה כבר לא רואה יותר כביש? אתה יכול לעצור עד שם? יופי, אתה במהירות הנכונה פלוס מינוס ניסיון, כפול אופטימיות, לחלק לבקרות.
הכלל השני אומר שהמרחק הזה מהמקום בו הכביש נעלם הולך להשתנות כל הזמן. כן, גם במהלך הפניה עצמה. לפעמים המרחק גדל וזה קל וזה גז וזה כיף. ולפעמים המרחק קטן, אז אפשר להפחית קצת מהגז רגע לפני שאמא׳לה ואבא׳לה והאחות של מע״צ והטרקטור והציפורים.
קוראים לזה מגוז, כי זה מד מהירות שעושה אחלה גז, ואם אתה לא בטוח לגבי הכלל הראשון, אז עדיף קצת פחות מהירות. ככה יותר קל לעצור בזמן.
ועכשיו, כי הייתם ילדים טובים והגעתם עד הלום, הנה הסוכרייה: היציאה. הגז אל עבר השקיעה, הדרייב שכולנו חיכינו לו. אז בשביל חווית פניה מושלמת, צריך לשלב בין הגיאוגרפיה של הפניה לבין הדינמיקה של האופנוע בתוכה, ובהקשר הזה צריך להבין דבר אחד פשוט:
אופנוע אוהב להיכנס לכל פניה רק פעם אחת! צולל פנימה בתאוטה ומתרומם החוצה בתאוצה. אף פעם לא הפוך.
עכשיו נשאר רק לצלוף את התאוטה (או את הגז הפתוח, אם הקצב מתאים) וההיגוי בדיוק אל עבר ההתיישרות של הכביש החדש - לא לפני, לא אחרי. ואם אמרנו חושבים פשוט, אז הנה זה במשפט:
מבחינת האופנוע, בין שני כבישים ישרים מחבר סדר פעולות קבוע. היגוי, מבט-כידון-גז. זהו.
והנה זה שוב, ועזבו פניות: מבחינת האופנוע, בין שני כבישים ישרים מחבר סדר פעולות קבוע. היגוי, מבט-כידון-גז. זהו. ואם באתם בקצב שמאפשר לזהות את הפעולות הללו מראש ולבצע אותן בזמן ורגוע, יתלבש לכם דרייבבבבב תענוג אל עבר הפניה הבאה.
נו? ראית אותה?
Kommentare