עלה! | אלי פנגס


לשחק זה להיות במקום בטוח ונוח, כדי שאפשר יהיה לנסות ולגלות ולהיות יצירתי ולהצליח, והכי חשוב - להנות. פאקינג לעשות כיף.


הכי חשוב - להנות!

סוף יום הדרכת מגרש למשטרה. השוטרים נסעו הביתה ושחררו לנו את הראש, הסככה נוטה על צידה כדי להצל מהשמש הנמוכה של אחר הצהריים, מוזיקה רגועה מהואנדורה שלנו, מיץ קר בקצה יום חם, הכל נרגע...


פתאום נשמע צליל מנוע סינגל דרך אגזוז קצר, פתוח ורועש. אנחנו מכירים את הרעש הזה. הוא של הבחורצ׳יק על ה-ZX250 הירוק. הם עוברים כאן הרבה, מדי פעם נכנסים למגרש ללמוד ווילי.


הפעם הוא נכנס. לא נפגשנו אף פעם פנים אל פנים, הוא לא עוצר את האופנוע ומיד מתחיל להתאמן. מרים סל״ד ומשסה את הקלאץ׳ בגיר, ה-ZX הקטן עושה מה הוא יכול ומרים את הגלגל הקדמי 15 ס״מ באוויר. ואז עוד פעם, ועוד פעם, ועוד פעם. עשרות פעמים, 20 דקות בלי הפסקה ביום של 35 מעלות. שאפו לקוואסאקי.

ילדות עשוקה

בדרך כלל סצינה רועשת שכזאת בתוך הנועם של סוף יום מעוררת אנטגוניזם. אבל אנחנו באופנוען מאומן רגילים לשמוע גז של אופנועים אפילו 12 שעות ברצף - כמו הורים שכבר לא שומעים את הניסורים של הילדים שלהם. וחוצמיזה, אני מכיר את זה. אני יודע בדיוק מה הוא מרגיש על הקוואסאקי שלו. גם לי היו כאלה שעות שלמות של מדיטציה באיזה חור נטוש עם האופנוע הראשון והאגזוז הרועש וה״יאללה תעלה״.


יאללה תעלה!

למעשה, רוב האופי האופנועני שלי הוא תוצר של ילד שמשחק על שני גלגלים באיזה חור נטוש. מגיל ארבע על האופניים ועד היום. בתחילת המילניום למשל, במהלך ההתגבשות של הסופרמוטו כספורט בארץ ישראל, שום דבר לא היה מוסדר. זה היה מחוץ לחוק, בפינה מבודדת, רק אתה, האופנוע והחברים.


התנאים האלה יצרו כר טרי ופורה. דף לבן. רמת ההכתבה מהעולם החיצון הייתה אפסית. אז לא היה תקנון, לא עמותה, לא אישורים רפואיים, לא בדיקות טכניות ולא חתימה על שחרור מאחריות. רק משחק. משחק רכיבה.

כמו חבר׳ה שנפגשים בשכונה לשחק כדורגל, היינו מתכנסים בשישי בצהריים במגרש החניה/מסלול הנבחר, מפרקים מראות ולוחיות רישוי, עולים על האופנוע ונותנים בגז. ככה פשוט. בלי תדריך בטיחות, בלי קוד לבוש, בלי קוד התנהגות. ומה אתם יודעים; כולם רכבו לאותו כיוון, כולם היו עם מיגון מלא, כולם כיבדו את רוח הספורט, כולם לחצו עד הקצה, ובמהלך ארבע שנים של מירוצים לא הייתה בתוכנו מריבה או פציעה משמעותית אחת. הפלא ופלא.

תקלילו.

איך זה יכול להיות? אמרתי לכם, כי התחלנו במשחק. ואי-אפשר להפריז בחשיבות של משחק ללמידה. אנחנו כל-כך מאמינים בזה, שהתרגיל הראשון בקורס הראשון של אופנוען מאומן הוא משחק. לא רכיבה, משחק.


לא רכיבה, משחק | צילם: בני דויטש

ההבדל ביניהם כל-כך גדול, שאחרי שתי הקפות אנחנו נאלצים לעצור את החניכים ולשקף להם שהם בכלל לא משחקים, אלא רוכבים. דואגים, מודדים, משכיבים, משגיחים. נלחמים על החיים. לא. לא טוב.

לשחק זה להיות במקום בטוח ונוח, כדי שאפשר יהיה לנסות ולגלות ולהיות יצירתי ולהצליח, והכי חשוב - להנות. פאקינג לעשות כיף.

עכשיו, הנפש שלנו כל כך מסובכת ומתוסבכת, עד שהיא כל הזמן הורסת את המשחק; מתנשאת ואומרת זה לאט מדי, או נוזפת בעניין הבטיחות, או שניהם במקביל וביחד. ואז במקום לשחק אנחנו סתם רוכבים. לא נהנים ולא מתפתחים.


לשחק עם אופנוע זה לשים אותו במקום ובקצב שלא מטרידים את הנפש שלך בשום אופן, ואז להתעסק עם אתגר, משימה, או יצירה. כמו לבוא למגרש ריק ולנסות להרים גלגל, כמו ללבוש חליפת עור ולעלות על מסלול עם חברים, כמו להרגע ולהשקיף רחוק ואז להצליח להגיע מהבית לעבודה בלי אף בלימה מיותרת.

משחקים.

יש אופנוע יש משחק

בסופרמוטו משמעות המשחק התבטאה בזה שמתוך משהו כמו שלושים אנשים, כולם כולל כולם ידעו להניף את הגלגל הקדמי בתאוצה, להרים את האחורי בבלימה, ולהישאר רגועים ועל הגלגלים כשהאופנוע מחליק. כ-ו-ל-ם הצליחו לרכב וליהנות בכל מגרש משחקים, בכל תנאי, עם כל ילד, גם במצבי הקיצון.


יש אופנוע יש משחק

מכאן הייתה קצרה הדרך למירוצים שאירגנו לעצמנו לעילא ולעילא: עם אמבולנס כוננות, דגלנים, שופט וגביעים. כשנכנס חוק הספורט המוטורי שהגביל וסירבל את הספורט המוטורי, כבר היינו מוכנים עם ליגה לתפארת מדינת ישראל והתחלנו להכתיר אלופים רשמיים.

אבל זו הייתה תרבות המשחק שהפכה את סצינת הסופרמוטו בישראל של אותם שנים למקום הכי חופשי וכיפי על אופנוע. עד כדי כך שרוכבים מהצמרת של ענפי ספורט אחרים החלו להגיע ולרכב איתנו.

אני מתגעגע לימים האלה. ימים נינוחים שבהם כל אחד לוקח אחריות אמיתית על עצמו ועל הסובבים אותו, שבהם כל ילד מבין לבד את חוקי המשחק וזוכר כל הזמן את העובדה שזה בסה״כ משחק. משחק רכיבה. בלי ספירת הקפות, בלי מדידות זמנים, ובלי הדרייב לנצח שאוכל לך את הראש ולאט לאט שוחק את ההנאה. את התכלית.


משחק רכיבה

יששששש!!!1!111

הבחור על הקוואסאקי הקטן הזכיר לי בדיוק את זה. אז קמתי אליו רגע אחרי שהוא מסובב את האופנוע ורגע לפני שהוא מרים אותו שוב. הצעתי לו שיתחיל את הווילי בחצי מהמהירות בה הוא מנסה עכשיו, ושיקפיד לעבוד על הקלאץ׳ הרבה יותר זריז.


״תודה״ הוא אמר בקצרה מתוך הקסדה וחזר לשחק. תוך כמה ניסיונות, ה-ZX׳סון הקטן העיף את הגלגל בקצרה לגובה מטר. בדקות שבאו אחר-כך, הבחורצ׳יק הצליח לשכפל את הביצוע ואפילו להרים מספיק גבוה כדי לתחזק עם הגז 15 מטר של אחלה ווילי באיזה חור נטוש.


כשהגלגל הקדמי שלו חזר לקרקע, יד שמאל שלו איגרפה את האוויר בתחושת ניצחון. ראו על הגוף שלו מרחוק שהוא מתפוצץ מאנרגיה. הוא הצליח. הוא הצליח כי הוא בא לשחק.


לכו לשחק! | צילם: בני דויטש

רוצה לגלות עוד על הקורסים שלנו?

לחץ לפרטים

1804 צפיות

השירותים שלנו

- רכיבת אופנוע על כביש

- רכיבת אופנוע בשטח

- רכיבה מקצועית על קטנוע

- אימוני רכיבה על אופנוע

- רכיבה ספורטיבית על אופנוע

-  טיולי רכיבה על אופנוע בחו״ל

שעות פעילות

ראשון 10:00-18:00

שני 10:00-18:00

שלישי 10:00-18:00

רביעי 10:00-18:00

חמישי 10:00-18:00

  • Twitter - White Circle
  • יוטיוב של אופנוען מאומן
  • פייסבוק של אופנוען מאומן

צרו קשר

ג.פ. רכיבה מתקדמת בע"מ

סלמה 160 ת"א

טל. 077-3369000 

פקס 077-3369003 

אימייל: info@ofnoan.co.il

© כל הזכויות שמורות לגידי פרדר. האתר עוצב על ידי WixWow.com

לוגו של אופנוען מאומן
  • Black Facebook Icon
  • Black YouTube Icon
  • Black Instagram Icon