לפני לא מעט שנים, עת הייתי צעיר וחזק, ולדברי אימי גם יפה וחכם, שימשתי רוכב מבחן ולבסוף גם עורך, במגזין אופנועים ידוע. ב-6 שנות עבודה במגזין, כחלק משגרת המקצוע, פגשתי את אמא אדמה מספר רב של פעמים. למזלי נותרתי בחיים, לעיתים באורח פלא, והצלחתי למנוע מגופי את השימוש בחלקי חילוף כמו עצמות ממתכת אצילה, ברגיי טיטניום ומפרקים מפלסטיק. עם זאת, לא היה אזור בגופי שלא נחבט בקרקע בעצמה והתוצאות הביאו לשפע של שברים קלים, נקעים, שרירים קרועים ורצועות מתוחות.
למרות האלימות הזו, את העשור שבין גיל 30 ל-40 העברתי בפול-גז בכל התחומים, ועניינים שוליים כמו שברים וחבלות הטרידו אותי מעט מאוד. פשוט שמרתי על כושר גבוה, השקעתי אוקיאנוסים של זיעה באימוני אגרוף תאילנדי, ריצה, רכיבה על אופניים ובקיצור, עשיתי הכול כדי לחנך את גופי לחיות באלימות, בכוח ומהר...
בעשור הבא, יחד עם הקמת אופנוען מאומן, החיים כבר החלו להסתבך (עסק עצמאי, נישואין, ילדים וזה...) ועקומת הכושר הגופני החלה לרדת בהדרגה. אל שנות ה-50' שלי הגעתי קצת פחות אתלטי, עם כמה מגבלות גופניות של חוסר גמישות וכאבים פה ושם.
בעשור הזה החלה פעילות טיולי הרכיבה שלנו לאירופה ובעשר השנים שעברו מגיל 50 עד 60, ביצעתי בעונות האביב והסתיו לפחות 50 מסעות רכיבה, בכל פעם 7 ימים באוכף, לעיתים עם הפסקה של יום יומיים בין גיחה לגיחה. בתור אקסטרימיסט בדימוס לא התייחסתי להובלת הטיולים באירופה כאל אתגר פיזי קשה במיוחד. מה זה 1,500 ק"מ בשבוע? 220 ק"מ ליום, מה הסיפור? אז נמצאים עם האופנוע כל היום כי הקצב לא גבוה ויש הפוגות לקפה, צילומים, תדלוק. אז יושבים על האופנוע 5 שעות נטו ביום, מה הביג דיל...?
ובכן, לקראת העשור הנוכחי של חיי, ובשלב זה נעזוב את המספרים ונסכם שמדובר בעשור ה"בואכה זקנה", הבנתי שאני גרוטאה.. הישיבה הממושכת באוכף, תוך כדי מתח מנטלי גבוה, נתנו אותותיהם וגופי המפואר החל לגלות סימנים מדאיגים של התפוררות. אט אט החלה הפריקה מאוכף האופנוע להתבצע יותר לאט וכל יומיים שלושה רצופים של רכיבה החלו צצים כאבי אגן שגרמו לי לחפש תנוחה שונה באוכף מדי חצי שעה.
תוך כדי הסבל, נזכרתי בהמלצה שקיבלתי לפני שנים מאופנוען זקן אחד שסיפר כיצד אימוני פילאטיס מכשירים הצילו את חייו. נזכרתי בתיאורים של הסבל הגופני שהזכירו מאוד את שלי, וגם את ההתחייבות שלו שהתמדה ומשמעת אימונים יביאו את הגאולה. התחלתי להשתעשע ברעיון. כשעברתי לרכב מאמצע הטיול רק עם יד אחת על הכידון, כי הכאבים בכתף שמאל נעשו בלתי נסבלים, הבנתי שאי אפשר להמשיך כך. ממש בהחלטה של רגע נרשמתי לפילאטיס סיטי, על רחוב דיזנגוף, בלוק וחצי מהבית שלי.
נכנסתי לזה לגמרי משועשע וקטן אמונה אבל התנחמתי בכך שהאימון מתבצע באולם ממוזג, חלק מהזמן בשכיבה (תנוחה אהובה עליי במיוחד), כשאני מוקף בעיקר בנשים. הרגשתי גבר מתקדם, נהנה להסיר מעליי את השריון והקסדה בלי פחד, ואפילו נמנעתי מהוספת קפיצים שיקשו עליי כל תרגיל, פשוט התמסרתי.
כעבור חודשיים בלבד של התמדה והקפדה על 3 אימונים בשבוע הייתי פשוט בשוק. כל הכאבים נעלמו! פשוט התאדו מהגוף שלי כמעט כלא היו. הרכיבה על אופנועים היא פעולה מכווצת שרירים וסוגרת מפרקים. הרבה מאוד מאמץ איזומטרי (כיווץ שרירים ללא תנועה) מושקע בחיבור הרגליים והירכיים לאופנוע ובתנועות גוף עליון קטנות ומהירות לכל כיוון, שצריכות להיות מבוססות על שרירי הליבה, תוך כדי חיבור לכידון עם ידיים רפויות. הישיבה הממושכת באוכף באותה תנוחה, כמעט מבלי להפעיל את מפרקי הכתפיים, מפרקי כף היד ומפרקי הירכיים, מעודדת חוסר גמישות ועוד צרות.
אימוני פילאטיס מכשירים נותנים מענה בדיוק לבעיות האלו. שפע של תרגילים המשלבים עבודת שרירים ביחד עם מתיחה של רצועות וגידים, הפעלה מלאה של המפרקים, ביצוע תרגילי גמישות וכוח תוך כדי שמירה על שיווי משקל, וכן הלאה תרגילים שלפעמים גרמו לי לתהות אם המדריכה התפלחה למושב האחורי של האופנוע שלי אתמול והבינה בדיוק איזה אימון אני צריך היום...
עם הזמן למדתי שבפילאטיס סיטי אמצא תשובה מושלמת לגופי שהולך ומזדקן בלי קשר למצבו הרעוע עקב פרעות האופנועים. יש מדריכות, כמו קרולינה ונעה למשל, שיקרעו לך את התחת, יוציאו אותך מהאימון על הגחון רטוב מזיעה ולעומתן יש מדריכות כמו דנה שישחררו לך את הגוף, יעשו החייאה למפרקים ויתקנו את כל הנזקים שהצטברו מאימונים קשוחים או ריצות שאני משלב בין אימוני הפילאטיס. לא אשכח את האימון הראשון איתה, איך שבעודי מתענג על המתיחות והחימום אני קולט ששליש מהשיעור כבר חלף ושזה בעצם השיעור – מתיחה, שחרור, נשימה, תחושה של פירוק עדין והרכבה מחדש ומזור עומק לגוף מכווץ ממאמצים.
ויש גם ערך מוסף: כל הנאמר עד כה מתייחס לתועלת העיקרית של הפילטיס שהיא שיקום פציעות, חיזוק שרירי ליבה ושמירה על גמישות מפרקים. חשוב להזכיר גם את התרומה העצומה של הפילטיס לעיצוב הגוף. מאז שאני מכור לדבר, הרבה יותר קל לי להביט במראה ואפילו אשתי מבסוטה. בנות, אפשר להירגע, כדי לעשות מהגוף שלי אפולו צריך לעבוד הרבה יותר קשה ולהקפיד על תזונה נכונה (פעולה שזרה לי לחלוטין), אבל גם לעבור ממצב של גרוטאה מתפוררת למעמד של ענתיקה שמורה זה הישג ממש שווה...
עונת הטיולים הראשונה אליה יצאתי כפילאטיסט מושבע עברה חלק לא פחות משלומי סרנגה. לפחות פעמיים כתבתי פוסטים מתלהבים, כשאני מודה למדריכות הנפלאות שלי שסידרו לי את החיים באוכף. חוויתי כבר מרתונים של 3 מסעות רכיבה בני 7 ימים בהפרשים של יום יומיים ביניהם שזה תכל'ס 4,500 ק"מ בשלושה שבועות, על רבע טון אופנוע, עם זנב של 12 רוכבים, בכבישים אולטרא מפותלים וטכניים לרכיבה.
הרבה זמן אני חושב על הרעיון, ולא הייתי מעלה על דעתי שיתוף פעולה עם מכון פילאטיס לולא אני משוכנע ב-100% שזהו סוג פעילות גופנית שפשוט תפור על אופנוענים. כל המילים ששפכתי עד כאן נועדו לתעל את מי שנמצא איתי באותה קטגוריית גיל וגורל, לאותו מבצע מיוחד שיזמתי עם פילאטיס סיטי. אם אתה אופנוען מזדקן כמוני, ולא נסית מעולם סוג כזה של פעילות גופנית, חד משמעית חובה עליך לנסות!
Comments