את בן אל פגשתי פעם ראשונה מול חנות אופנועים בדרום תל-אביב. הוא רוכב ׳סטאנט׳, שזה בתכל׳ס רכיבת פריסטייל על אופנוע סופרבייק; ווילי, סטופי, החלקות - ריקוד מקסים של אדם ומכונה על רחבת אספלט.
החברים שלו קוראים לו צ׳ורה, הוא גבוה ממני בראש, רצה להתייעץ לגבי פתיחת בית ספר לרכיבת סטאנט. מעניין.
כמה חודשים אחר-כך בדרך הביתה, על מגרש החניה שנשקף מהכביש המהיר, ראיתי רוכב בווילי איטי וזקוף כמו נר ולידו מהלך איש גדול. צ׳ורה! בלמים, פרסה, גז. בוא נרחרח מה העניינים.
יס מאסטר
הסידור מגניב; אספלט סגור ומגודר בפינה שקטה ומבודדת, האופנוע רתום ״למכונת ווילי״, תלבש ציוד, בוא תרים גלגל, אי-אפשר ליפול. אשכרה בית ספר לווילי.
החניך בשיעור השלישי שלו, כבר מרים את האופנוע בשקט לזווית כמעט אנכית ומתקדם בקצב הליכה. שאפו.
זה קורה כי לצ׳ורה יש שיטה. הוא טס לאמריקה - מולדת רכיבת הסטאנט - ולמד אותה שם הישר מהמאסטרים. בשלושים השנים האחרונות, עברה רכיבת הסטאנט מטיסה חוליגנית על גלגל אחד בין הנתיבים בכבישים מהירים, לדיסציפלינת רכיבה מן המניין. כמו מוטוקרוס, כמו טריאל, כמו רכיבת מסלול, רכיבת סטאנט היא כבר תרבות שיש לה אתרים משלה ואופנועים משלה וילדים וחובבנים ומקצוענים ואליפויות והדרכות וסתם איזה אחר-צהריים עם החבר׳ה על מגרש חניה מבודד בתוך יער אורנים.
שם צ׳ורה מלמד ווילי סטאנט. נר, מהירות אפסית, זו הדיסציפלינה ומכאן מתחילים. כי אם אתה שולט באופנוע בזווית שבה הוא מאונך מעל הגלגל האחורי ולא צריך אפילו טיפת גז כדי להישאר במנח הזה, או אז כל ווילי אחר יראה לך פשוט. אני רואה את ההגיון. בן אל מזמין אותי גם להרגיש אותו.
חזרה לבית הספר
טוב נו, לא צריך לבקש ממני פעמיים. אני מרים דו-גלגלי על הגלגל האחורי בלבד כבר מגיל 6. רכבתי אז על אופניים קטנים וכחולים והיום אני על אופנוע גדול ושחור. בדרך הפכתי אופנועים, ורצתי אחריהם והטחתי אותם הצידה. הייתי מטומטם על הכביש הציבורי, קיבלתי דו״חות והגשמתי פנטזיות - כל הדרך היפה הזו בלי לקבל הדרכה מסודרת אחת. ובגלל זה בדיוק הדרך הזו הייתה גם ארוכה ויקרה וכואבת. אם רק היו מקפידים איתי על השיעור הראשון...
קפצתי על האופנוע. מדובר בהונדה CBR250 מסכן שתפקידו להקריב את חייו למען ילמדו בני ישראל ווילי. וככה הוא גם נראה. אבל אל תטעו, בתוך ומסביב לאופנוע הזה יש את כל מה שצריך כדי להפוך אותו לכיתת לימוד הנפת גלגל מעולה: כידון שטח רחב ופתוח, קלאץ׳ טרי שאפשר לתפעל באצבע אחת, מנוע קטן וקל שנעלם כשלא צריך אותו, דוושת בלם אחורי מיידית, ווילי-בר על הזנב והכי חשוב: העגלה.
ציר הגלגל האחורי של ה-CBR מעוגן לעגלת שלושה גלגלים שמאפשרת לו להתרומם בחופשיות עד אל טיפה מעבר לזווית שיווי המשקל האנכית, מבלי להתהפך אחורה או ליפול לצדדים.
ועכשיו ההוראות של צ׳ורה פשוטות: סל״ד סרק, האצבע המורה על הקלאץ, כף רגל מעל דוושת הבלם האחורי. כשאתה מוכן, נדרשות שלוש פעולות בו-זמנית; שחרור הקלאץ׳ ע״י הצבעה זריזה למעלה, הגברת הגז לרגע כדי שלא יכבה המנוע, ומשיכה בריאה בכידון. הכל ביחד.
תהפוך אותו!
כשזה מתלבש, לא יאומן כמה בקלילות וזריזות עולה האופנוע החלשלוש הזה לזווית שגורמת לך למשוך חזרה את הקלאץ׳. בום, האופנוע מתרסק חזרה על הגלגל הקדמי.
עוד פעם. עוד פעם. צ׳ורה הולך בנחת לידי ומתקן אותי. מעיר על קלאץ׳ איטי מדי, על הכנה מיותרת של הטורים, על גסות וחוסר רגש בתפעול הבלם האחורי. ועוד פעם ועוד. פוס. הפסקה רגע. זה מעייף החרא הזה.
צ׳ורה קלט את ההרגלים הרעים שלי וכשחזרנו לתרגל קבע: ״תהפוך אותו אחורה! בכוונה״. הוא ידע בדיוק מה הוא מבקש. אחד כמוני - שכבר שנים רק כמעט מגיע לזווית שיווי המשקל, שעובד רק על הגז ולא חושב בכלל על הבלם האחורי - צריך בדיוק את החוויה הזו. להפוך אותו. להטיס אותו עד הסוף, עד שהווילי-בר שעל הזנב מתנגש בעגלה והאופנוע ניצב כמו עמוד וכל העסק מתקדם קדימה בקצב סל״ד סרק. עשיתי.
הפוך גוטה, הפוך
עכשיו, מהמצב האנכי הזה, יש שתי דרכים לצאת: לרדת מהאופנוע אחורה לעגלה בבושת פנים, או לגעת בבלם האחורי כדי לשלוח את האף של האופנוע קצת קדימה ומשם למטה.
אם את הדריכה הזו על הבלם האחורי עושים בעוצמה ובמשך הנכונים, אפשר להאט את האחורי מספיק כדי שהאף ירד ממש טיפה ויאפשר למגן ההתהפכות להתרומם חזרה מפני העגלה. ואז זהו, אתה על הגלגל האחורי בלבד, מנסה לקבע את הזוית הזו באמצעות וויסות של תנועות כף רגל ימין.
הזייה.
מכאן והלאה הייתה לי חוויית חניך חשובה שכבר כמעט שכחתי במסע הארוך אל היותי מדריך רכיבה: לא משנה כמה רצון וכוונה וריכוז יש לך, בפעמים הראשונות ההרגלים וזיכרון השריר תמיד יותר חזקים ממך.
נשימה שקטה, מבט בוהה קדימה, המוח חוזר על ההוראות, הגוף מתכונן... וברגע שאתה אומר לעצמך ״אקשן!״, הכל יוצא הפוך. כמו שאתה רגיל.
אצלי זה התבטא בעבודה על הגז. במקום להשתמש בו פעם אחת בדרך למעלה, פימפמתי אותו בניסיון להישאר למעלה. סתם משכתי ווילי׳ם שהם רק כמעט. נסעתי בווילי במקום להתאמן על רגע ההנפה. בזבזתי זמן ומרחק תרגול על פארש. מתסכל.
דברים שרואים משם
בשלב הזה צ׳ורה הציע להדגים לי תוך כדי הרכבה. מניסיון, אין דרך טובה מזו לקלוט את ההרגשה שיש בגוף ובראש בזמן ביצוע מוצלח. אבל ווילי בהרכבה? כשאני מקדימה?
כן.
מזל שצ׳ורה בחור גבוה. אני יושב מכונס על המושב הקדמי, הידיים אוחזות בקדמת מיכל הדלק במקום בכידון, והוא עומד מעליי - רגל על הבלם האחורי, רגל על המושב האחורי, ידיים על הכידון. אני שומע אותו מדבר בשקט בקסדה מעליי, רואה את המגרש נפרש מלפנים מולי. ואז ברררווום, רואים רק שמיים.
איזה מצב מיוחד להיות בו. האופנוע ניצב כמו נר. לוח השעונים מול הפרצוף, המחט על סל״ד סרק, מדי פעם צוללת טיפה כי בן אל נוגע בברקס האחורי. זה שקט מוזר; אין רוח, רק פימפומי מנוע יפני עם אגזוז מקורי והקול של בן אל מדבר משפטים בנחת.
״בזווית הזו כבר אין משמעות לידיים״ הוא מסביר. הקלאץ׳ בחוץ לגמרי, הגז סגור לגמרי, ומשקל הגוף עומד על הרגליים. הוא עוזב את יד שמאל מהכידון ומנפנף לי אותה מול האף. ואז מנפנף לי עם ימין. ואז עם שתיהן ביחד על רקע השמיים.
שלא ייגמר לעולם
הסצינה הסוריאליסטית הזו גרמה לי להבין שגם אני יכול לעזוב ידיים. אז הפעלתי קצת שרירי בטן ופרשתי את הזרועות לצדדים. איזו הרגשה...
בדקות שנותרו הצלחתי לשחזר את ההרגשה הזו לבד אולי עוד איזה פעם או פעם וחצי. אמנם לא ניפנפתי כמו צ׳ורה, אבל כן התייצבתי בווילי על זווית שיווי המשקל וניתקתי לרגע את כפות הידיים מידיות הכידון. יה בייבי.
מתי לאחרונה הרגשתם משהו בפעם הראשונה?
צילום:
Comments