פרוטוקול חיוכים | אלי פנגס

עודכן ב: 3 אפר 2020


אימון מסלול מודרך. למה צריך את זה?


אופנוע על מסלול זה משחק אחר. מורכב לא פחות מרכיבה בכביש הציבורי. כמו בכביש, גם במסלול לסביבה יש השפעה על איך שאנחנו חושבים: הידיעה שאתה רוכב במתקן שמיועד ומסוגל לספוג הרבה מהירות ועומסים; שאתה עטוי בשריון מלא; שאשכרה מותר לך לעשות על האופנוע את כל מה שאתה עומד לעשות, כל מה שרצית לעשות - הידיעה הזו משפיעה על המוח בכל מני דרכים מוזרות. בטח על איך שהוא ניגש לרכיבה.


ציור של עיניים בתוך קסדה, שטן ברקע אדום מצד אחד, מלאך ברקע כחול מצד שני

עכשיו, שלא יהיה בכם ספק או פחד: עם מנה בסיסית של הגיון בריא וטיפה שליטה עצמית, אפשר לעלות בכיף עם אופנוע על מסלול גם בלי מילה של הדרכה. זו חוויה אופנוענית מאתגרת ומהנה באופן בלתי נשכח.


אבל נסיון המסלולים הקולקטיבי שלנו בצוות ׳אופנוען מאומן׳, לימד אותנו שבלעדי תהליך למידה ראשוני בכל אימון, בכל מסלול, החוויה מאבדת מיד מהברק שלה. בכל פעילות מסלול אנחנו חווים או עדים למה שקורה כשסתם מסתערים על המסלול בבוקר. זה מתחיל בגז ובלמים חזקים וקצרים מדי, כי האגו מחפש חזק. משם קצרה הדרך לתשישות גופנית ובעקבותיה התסכול. ובמקרים הממש מבאסים - אם לא יורדים למנוחה בזמן - כל התסריט הזה מסתיים בנפילה. לא מתאים.


אופנועי סופרמוטו רכיבת מסלול, אופנועי קטמ, בני דויטש, אופנוען מאומן
No coasting | צילם: בני דויטש

ככה זה עובד שם במסלול. הכל מותר, הכל אפשר, אז המוח רץ אל הפנטזיה. מתרגם את החופש להשתוללות, שם לך פילטר של אש על העיניים. אבל זה לא עובד. זה מניח מעליך תקרת זכוכית מאוד נמוכה ואין לאן להתפתח. ואז התסכול, ואז המאמץ, ואז התשישות. למה ככה?


פנטזיית המסלול של כל אופנוען - מהסלפי הכי שטחי ועד התחושות שבעומק הלב - היא תוצר של מהירות. ומהירות זה לא משהו קשה וחזק. מהירות היא ארוכה ומתוחה וחלקה ועדינה ומדוייקת. וכשיש מהירות, אז הרגליות באספלט והראש בעננים.


מסלול, אפילו קטן ומקומי כמו פצאל, תוכנן ונבנה לאפשר מהירות. לספוג אותה. הוא יכול להכיל מהירות שתעמיד לכולנו את השערות על העורף ותקפיא לנו את הדם. אבל כדי לבנות בו קו זורם ומהירות אישית מספקת עם פוטנציאל התפתחות, צריך להתפקס. להתמקד בדברים המועילים.


אופנועים ברכיבת מסלול, קונוס כתום, בני דויטש, אופנוען מאומן
קצב גבוה הוא שיאה של מדיטציה | צילם: בני דויטש

למשל, רכיבה בלי בלמים במשך ההקפות הראשונות. רכיבה בלי בלמים (ובלי רמאות!) פשוט מאפסת את הגוף והמוח לקראת הרכיבה. כל כך הרבה עומק יש בגישה הזו לרכיבה, כל כך הרבה רזולוציה. החל מהבנה ראשונית של הקו, עבור בסדר פעולות על פני ההקפה, הלאה לגילוי מהירות הכניסה האפשרית, ועד גנבת הדרייבים הכי מוקדמים. ואם אתם יודעים מה טוב בשבילכם, הקדישו לעניין את הסשן הראשון כולו.


מיקוד מומלץ נוסף הוא בהקפדה על מה שנקרא בעולם המירוצים ״No Coasting״: בלי שיוט. הווה אומר שהאופנוע רק מאט לתוך פניות או מאיץ מהן והלאה. אין רגעים של המתנה במהירות קבועה. הגישה הזו מחייבת תכנון מלא של כל מהלך הפנייה, תוך כדי תפעול חלק, מתוזמן ומדוייק של כל המנופים והדוושות. אין הכנה מעולה מזו לתפקוד על המכלולים בקצב גבוה.


ואולי הכי חשוב: קצב גבוה הוא לא אטרף. נהפוך הוא. קצב גבוה הוא שיאה של מדיטציה שנבנתה על פני כל עשרות ההקפות שקדמו לה. והיא עוטפת את הרוכב בתחושה שכל אופנוען חייב לעצמו לפחות פעם בחיים.


וזה בדיוק מה שאנחנו עושים שם באימוני המסלול המודרכים:

מחברים את הפנטזיה להיום. לעכשיו. להקפה. בונים חשיבה ומיקוד שיעבדו בכל פעם, על כל מסלול. סדר עבודה נהיר שאפשר לעבור עליו ביסודיות במהלך שלושה סשנים, או להריץ אותו כמו צ׳ק-ליסט תוך שלוש הקפות. מעין נוהל פיתוח מהירות. פרוטוקול חיוכים. מפתח זמני הקפה.


הקפה במסלול פצאל עם אביעד אברהמי על ימאהה R3

364 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול