הוא עומד על הג׳ק במחסן, מגן הגחון מפורק למחצה וחוטי חשמל חשופים יוצאים לו מכל מיני מקומות בצידו השמאלי. כלי עבודה פזורים מסביב, משובצים ברגים ושאריות אזיקונים מכל עבר.
זה לא המצב הטבעי שלו. הוא באמצע ניתוח, כזה שאורכו תלוי במשלוח חלק מאירופה מוכת הקורונה. בינתיים נשארו לי רק זכרונות מרכיבת האוורור האחרונה שלי עליו לפני שבועיים, וגם הרבה חמצן לארבעת הריאות המעורבות בסיפור - שתיים שלו ושתיים שלי. היה שם ברכיבה הנדירה הזו גז בקו ישר, היה שם גז בקו עקום, היה שם אספלט, אדמה חשופה וכל השילובים שביניהם. רכיבה בעמידה, בישיבה, על הצד ועל העוקץ. היו שם רגעים של ניתוק מגע בקדמי, ניתוק אחיזה באחורי וניתוק פיזיקה אקראי. אושר צרוף, הרמוניה בין אדם למכונה, כל הקלישאות והסופרלטיבים בארבע שעות מאחורי הכידון.
זה לא קורה לי הרבה לצערי. אני הרי לא רוכב הרבה מאז שאני מילואימניק של אופנוען מאומן. עובד הרבה מהבית בלי קשר לקורונה, או כל בירה אחרת לצורך העניין. לא יוצא לי, זה המצב. ומכיוון שגם ככה קשה לי למנוע מחלודה להצטבר אצל שנינו, אז אני מוציא אותו מידי פעם להשתין. הפעם, בדרך הביתה הוא פשוט התכבע לי באמצע הנסיעה. התכבע, אתם שומעים? לי!
המשכתי להתגלגל עד לעצירה בשולי כביש 444, ליד עץ גדול ובדיוק מול מישהו שנתקע לו האוטו בנתיב ממול. אחרי ששללתי כוחות אלקטרו-מגנטיים חייזריים שדופקים כלי רכב אקראית בכביש הספציפי הזה, הוצאתי את הפאוץ׳ הכל-יכול שלי ואת ערכת הכלים מתחת למושב. מילא נתקע, עם זה אני יכול לחיות. אבל אם לא אבין למה זה קרה, לא אוכל לישון בלילה. מחקר זריז העלה שהמצבר מת, למרות שהוא די חדש ומסוג מכובד עם רפיוטיישן. אוקיי, נמשיך לחקור בבית, עכשיו צריך גרר לפני שיגיע הגשם. טלפון אחד והגרר בדרך. 25 דקות והגיע ברלינגו עם עגלה מזוודת למרבה המזל. בדרך הביתה, תחת מסכה כירורגית המקשה על התקשורת עם הבחור על ההגה, לא נותר אלא להסתכל בדממה דרך מראת הצד הימנית, לראות את האציל האוסטרי עומד איתן על העגלה ועוקב אחרי הביתה למושב.
זו רק הפעם השניה שהוא על גרר מאז שהוא אצלי. 12 שנים של חברות אמיתית. תכל׳ס, מותר לו. מותר לו להיתקע. מותר לו כי נדיר שהוא משאיר אותי מחוץ לבית בכח, וזה בסדר להיות חולה מידי פעם, בטח כשמגפה עולמית משתוללת סביבנו. בבית, אחרי קפה טוב ובסביבת עבודה נורמלית, גליתי את הבעיה והזמנתי את החלק מחו״ל. דווקא עכשיו, בימים האחרונים של החורף המשגע הזה, כשהירוק הופך לצהבהב לאט לאט מסביב, הוא מושבת. לא נורא. אם יש משהו שלמדתי לאורך השנים זה ששווה לחכות למשהו שווה. לפי חישובים מדעיים, כל יום שאתה לא רוכב בו מוסיף לאופנוע שלך כוח סוס אחד. אז אם אני לוקח חודש מינימום של השבתה, יהיה לי שמח לחזור לרכוב. לפחות ב-10 דקות הראשונות. אח״כ הוא יחזור להיות סתם מפלצת כבישטח-ליטר-דו-צילינדרית-מטורללת.
זה בסדר, אל תרחמו עלי, אני אשרוד את זה. יאללה, צאו לרכב לפני שהירוק ייעלם. שי נוה וצוות אופנוען מאומן
