top of page

הירשמו לניוזלטר והישארו מעודכנים

תודה על ההרשמה!

גלו את תכניות ההדרכה
של אופנוען מאומן

לא משנה מה תרצה להוציא מעצמך ומהאופנוע, רכיבה זאת אומנות.

אומנות הרכיבה. הדרכת הרכיבה המתקדמת והמובילה בישראל.

האינסטגרם שלנו

להוריד את הקוף | אלי פנגס

יעל קדשאי חזרה כבר מזמן ממרוץ ה״דקאר״ - אחד האתגרים האופנועניים הכי קשים בעולם, אם לא הקשה בהם. שנתיים של עבודה קשה נקטעו ארבעה ימים לפני הסוף, בהתעופפות מהאופנוע ופציעה שהובילה לפרישה מהמרוץ.



לא העזתי לדבר איתה בשבועיים הראשונים לחזרה. רק אלוהים יודע מה רץ לה עכשיו בראש. נתתי לה זמן לנחות רגע, לעכל. אבל אז הסקרנות הרגה אותי והרמתי טלפון. שעת בוקר, קול נשי ערני ומחויך מהצד השני של השיחה. ״בגדול הבנתי מה קרה״ אמרתי, ״אני אחפור לך על זה עוד רגע. אבל קודם, איך את מרגישה ומה את חושבת?״

התשובה שלה נפלטה תוך חצי שנייה:״אני חושבת על המרוץ של שנה הבאה״.

בום!

 

אני מבין בדיוק למה יעל קיבלה החלטה כבדה כל-כך בכזו קלות. זה קורה כי לוחמת וספורטאית ברמה עולמית כמו יעל קדשאי, חייבת לסיים. כי אם לא סיימת, יש לך עכשיו קוף על הגב, והוא כבד יותר מכל אתגר רכיבה. והוא לא ירד משם, עד הניסיון הבא והסיום.


בזעיר ענפין אני מכיר את ההרגשה. נתלה לי פעם קוף קטן כזה על הגב, והייתי די המום מעוצמת האחיזה שלו. זה היה לפני הרבה שנים, בראלי חרמון-אילת האחרון במתכונתו המלאה: 680 ק״מ, מתוכם מעל 550 בשטח, ביום אחד של ניהול קרב מעל גבי האופנוע הכי גדול וכבד באירוע - כנגד השעון ובעיקר נגד עצמי. יצאתי להוכיח שבאמצעות שיטת מבט-כידון-גז בלבד (בלי ניסיון ראלי ובלי כושר גופני) אפשר להתמודד ולסיים את אחד מאתגרי הרכיבה הכי מורכבים שהיו אז בישראל.


 

במירוצי ספרינטים קצרים כמו סופרבייק או סופרמוטו, זו התנהלות של הכל או כלום, כאן ועכשיו. שם קל מאוד לשכוח ש״כדי לסיים ראשון, ראשית צריך לסיים״. אבל באתגרים פיזיים ומנטאליים ארוכים על אופנוע - למשל מרוץ ראלי -הצורך הקיומי לסיים הוא הרבה יותר נוכח מהרצון לנצח.


מתקפת ההתשה שהגוף חווה במהלך שעות ומאות קילומטרים בשטח, והתובענות של אתגר הניווט, מאלצים אותך קודם כל לנתר ולוודא את ההשרדות שלך. לנהל את האנרגיה. אחרת לא נגיע לסוף, ואז יתיישב עלינו קוף.


הקוף הקטן שלי התיישב לי על העורף תוך כדי תנועה בשליש האחרון של הראלי. אחרי 12 שעות רכיבה הייתי זומבי על האופנוע. חם פיצוצים, אבק בגרון, הגוף מרגיש כמו בתאונת דרכים מתמשכת, והמדבר לא מרפה. הכל זועק ״עצור!!״.

החל מאותו הרגע, רק דבר אחד גרם לי לסיים את הראלי הזה: הקוף.


הוא נוחת עליך ברגע הכי קשה, מועך את הריאות, נועץ לך ציפורניים בנשמה ופתאום זה ברור לגמרי: או שאתה מסיים, או שתצטרך לעבור את העינוי הזה שוב פעם. במקרה שלי, רק הפחד מהחובה לחוות שוב את הגהינום שהייתי בו באותו רגע - גרם לי להמשיך לנוע בחושך עד קו הסיום באילת. אשכרה סיימתי ראלי חד-יומי על הפודיום עם גביע ביד, בגלל שפחדתי מקוף…

 

בראלי דקאר, יום כזה כמו ראלי חוצה ישראל נחשב לסטייג׳ יומי באורך ממוצע. זאת אומרת שעד הרגע הארור של הפציעה - ארבעה ימים לפני הסוף, יעל קדשאי כבר הספיקה לסיים עשרה (!) מרוצי ״ראלי חרמון-אילת ״ ברצף. תנו לזה לשקוע רגע.

במהלך הרצף הזה יעל לא נראתה ולא נשמעה כמוני, החלשלוש. למעשה, היא הייתה קרן אור חזקה ויציבה בתקופה החשוכה שעוברת עלינו.



לקח לנו בדיוק יום אחד להבין שיעל לא יצאה ל״דקאר״ כדי לשרוד את הראלי. היא הגיעה אליו חזקה ומוכנה ונחושה, שוות ערך ובגובה העיניים של ספורטאים ברמה בינלאומית. באינסטוש עלו מדי פעם הקלטות של יעל מווצאפ ששלחה לאחותה נגה, תוך כדי המרוץ. זה היה מהפנט להקשיב לכמה שהיא נינוחה ומחויכת בשיאו של אתגר שנועד לגרום לגיבורים לפרוץ בבכי. מדברת בשטף מפוקס, בלי נשימה כבדה, בלי נימת הדחיפות של אירוע מלחיץ כמו זה, בלי רמז של ספק לגבי המסוגלות להמשיך באותו הקצב עד קו הסיום.


היא חלפה על פני הימים והסטייג׳ים בקצב עקבי ובטוח. כל הזמן מטפסת בדירוג הכללי, מזנבת במובילת קטגוריית הנשים (שהיא, במקרה, שלוש פעמים אלופת העולם באינדורו), ומסיימת כל יום בשעות האור. אבא שלה אביב - הישראלי הראשון שסיים את הפאריז-דקאר על אופנוע - הגיע לסוף הסטייג׳ים עם הנשמה בפה, לא פעם בחושך, לפעמים לשעתיים שינה לפני הזינוק ליום הבא.




אבל יעל? היא הגיעה לדקאר כל-כך יותר מוכנה, שכל אחר-צוהריים אחרי הסטייג׳ היא הייתה שולחת וידאו עם הבלונד המסורק שלה, מטיילת במאהל אחרי מקלחת, עם מכנסיים קצרים וכפכפים. פשוט אישה מכונה.

 

הקוף של יעל נחת עליה במכה, ברגע הכי לא צפוי; דווקא אחרי ששרדה את היומיים הכי קשים ומפחידים מבחינתה (48 שעות ללא סיוע בדיונות ענק), ביום שבו חזרה אל סוג הקרקע החביב עליה ובדיוק התחילה להריח את הסוף הטוב כל-כך מקרוב.



היא מספרת שהיא לא זוכרת שהיה משהו מיוחד על הקרקע. אבל באחד מאלפי המעברים של המבט מהשביל אל מגדל הניווט ובחזרה, התפספס לו כנראה איזה קפל קרקע שבעט לה במתלה האחורי והפך אותה קדימה עם האופנוע. ניסיתם פעם לקפוץ ראש מגובה שני מטרים אל חול מהודק ואבנים תוך כדי תנועה בשישים קמ״ש? זה לא כיף. אבל ככה זה מרגיש כשנוחת עליך הקוף.


וכנראה שהקוף של הדקאר זו חתיכת גורילה, כי בבית החולים - כשהיא מפוצצת בחבלות יבשות ועם יד נפוחה כמו בלון - יעל עוד התווכחה עם הרופאים שיאשרו לה לחזור לתחרות. להם אין קוף על הגב, אז הם לא אישרו לה. וככה נגמר ליעל ה״דקאר״ של 2024, ומתחיל הדקאר של 25׳.


אנחנו - הגרופיז של יעל ב׳אופנוען מאומן׳ - דווקא שמחים על ההחלטה. כי עכשיו אנחנו יודעים שבזכות הגורילה החדשה שיש לה על הגב, המפלצת הבלונדה שלנו מהעמק הולכת לעשות את זה שוב. ולנו תהיה עוד הזדמנות לעזור, לעקוב, לקבל השראה, ובעיקר להעריץ.



824 צפיות3 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

3 תגובות


yehonatan stein
yehonatan stein
27 באפר׳

ללא ספק אלופה שמראה לכולם שהיא שוות ערך לפחות,אם לא יותר !

לייק

ריגשת.. כתבת באמת מדהים!! מצטרף למילים החמות ליעל (וגם לגדי) לקראת 2025....

לייק

dadomsika38
dadomsika38
08 באפר׳

איזה אלופה..מדהים, וכמו שאומרים מעץ של תפוחים לא נופל אגס..

לייק
road

#אופנובלוג

על מה שבין האדם, המכונה והדרך.
מגזין רכיבה.

bottom of page