כל פעם שאנחנו מתעצבנים, אנחנו גורמים למוח שלנו להתעסק עם ההגיון של מה שקרה הרגע. בזמן שהמוח ממשיך לחפור בכמה שהנהג ההוא היה ח$%א של בנאדם, אנחנו קצת זומבים ולא ממש מודעים לקורה סביבנו. מעין תקופת צינון. כמה רגעים שבהם אנחנו חיים בעבר. זה אמנם קיים אצל כל אדם ומשתנה מסיטואציה לסיטואציה, אבל הבעיה עם הזמן הזה בו אנחנו מסדירים לאט נשימה ודופק, היא שהאופנוע שלנו עדיין מתקדם. בתוך תנועה, לא פחות.
הרגעים האלו של אחרי הבהלה והעצבים גורמים לנו לנסוע על עיוור, על אוטומט. אלו רגעים מסוכנים מאוד עד שאנחנו חוזרים לפוקוס. ואפשר, עם קצת עבודה עצמית, לנקות את הרגעים האלה מהרכיבה.
מה שצריך בראש ובראשונה זה להפסיק להאשים. אין יותר אשמה, יש רק מיקוד בצרכים: לאן, דרך איפה ומי מפריע לי להגיע. אין הבדל בין נשים לגברים, בין צעירים לזקנים, בין עבריינים לשומרי חוק. הם הרי כולם מאיישים גושים גדולים של מתכת שנעים סביבנו עם חוקיות די ברורה, גם אם היא מנותקת לפעמים מחוקי התנועה.
תפקידנו לנווט בין הגושים האלה ולהגיע הביתה בשלום, לא לשפוט את האנשים שבתוכם. אלה הם אנשים קשי יום שרק רוצים כמונו להגיע הביתה - פשוט לפעמים, כמונו, הם טועים.
וחוצמיזה, ואולי הכי חשוב: זה לא באמת אפשרי לחנך משתמשי דרך אחרים תוך כדי רכיבה. אז עזבו אותם. הסתכלו קדימה, תרגעו, קחו נשימה. תמשיכו לרכוב.
תנו בגז, אבל עם שכל
צוות אופנוען מאומן
Comments