top of page

הירשמו לניוזלטר והישארו מעודכנים

תודה על ההרשמה!

גלו את תכניות ההדרכה
של אופנוען מאומן

לא משנה מה תרצה להוציא מעצמך ומהאופנוע, רכיבה זאת אומנות.

אומנות הרכיבה. הדרכת הרכיבה המתקדמת והמובילה בישראל.

האינסטגרם שלנו

טבילת אש | גידי פרדר

עודכן: 25 באוג׳ 2023

גידי פרדר מספר על צעדיו הראשונים בשטח.

(מתוך כתבה שהתפרסמה במגזין מוטו לכבוד גיליון ה-200)

 

הדרך מתל-אביב לעמק יזרעאל, עוברת עליי בשעמום נוראי, וגם סבל לא קטן. מנוע הסינגל הקטן מאותת לי כל הדרך שדי קשה לו, ממש לא נעים לו לגמוע 100 ק"מ על אספלט, ועוד בהרצה.


ג׳יקסר, סוזוקי, גידי פרדר
עכבר כביש | צילום: רונן טופלברג

השנה היא 1990, אני רוכב מבחן טרי במוטו, פעם ראשונה בחיי על אופנוע שטח, רכיבת בכורה על אופנוע שאינו אופנוע ספורט עתיר נפח וצילינדרים. אני והסוזוקי DR350, יחד עם צוות המגזין, בדרך לבחור בשם אביב קדשאי; טיפוס אחד מהעמק, שהחבר'ה אומרים עליו שהוא תותח שטח.

"יאללה, שיהיה", אני אומר לעצמי, "בוא נראה מה זה רכיבת שטח מקרוב, מעולם לא התנסיתי בזה".


טל שביט, העורך, כולו באקסטזה מהאופנוע החדש: "סוף סוף אופנוע שטח ראוי לשמו" הוא מהלל, "יש כאן שלדה ומתלים כמו שצריך, מנוע ידידותי ונכון, ומשקל נמוך מאוד שזה אומר אחלה אופנוע לשטח".

אני מהנהן בכובד ראש, עושה פרצוף של מבין גדול, ובתוכי פנימה לא מבין מה הוא רוצה ממני. בסתר ליבי לא האמנתי שאפשר להנות מהייצור העלוב הזה. מה כבר אפשר לצפות ממנוע שנשמע על סף התקף אסטמה כבר באמצע שעון הסל"ד, ומתלים שקורסים עד חצי המהלך תחת משקל גופי המגושם. אני נזכר בהוראות שקבלתי לגבי ההרצה, וצוחק לי בקסדה. המנוע נשמע כל-כך מסכן בסל"ד בינוני, עד שגם אם היו פוקדים עליי לפתוח לו ת'תחת, לא נראה לי שהייתי מעז.


גידי פרדר, אביב קדשאי, טל שביט
עכבר כפר | צילום: רונן טופלברג

לבסוף הגענו לעמק. אני מציין לעצמי שבזמן הזה הייתי יכול לצאת לדרך על ה-R שלי, להיזכר בחדרה ששכחתי את הסגריות בבית, לחזור, לעלות לקחת את הסגריות, לחזור לאופנוע, ועדיין להגיע למרחביה לפני ה-DR.


פוגשים את אביב. מן עוף מוזר כזה, עם עיניים כחולות חודרניות, אוצר מלים מצומצם מאוד, וגוף מוצק של עובד אדמה. מאוחר יותר אגלה שהקשר היחיד שלו לחריש, הם הקוליסים שהוא משאיר עם צמיגי שטח בשבילי העמק, וההבנה שלו בגידולים חקלאיים נועדה לקבוע אם מותר "לתת דוך" דרך השדה בפול גז, או לרכב בשוליים כדי לא לחטוף כדור צייד מחקלאי עצבני. תהליך ההיכרות והברכות נמשך בדיוק 30 שניות, ואנחנו נגשים לעסק. רוצים לצאת לרכוב בעמק וחסר לנו כלי.

"אפשר להביא טרקטורון מברק דודאי" אומר אביב, "מי בא איתי?"


אני רואה אותו מטפס על ה-DR בלי לבקש רשות (טל לא אומר לו מילה, אז אני לא מתערב) ומניע. אני מתנדב מייד (כי יש סיבוב על טרקטרון, גם על זה מעולם לא רכבתי): "חכה אני מביא קסדה".

"עזוב, זה דקה מכאן, לא צריך" הוא משכנע אותי ברגע. אני עולה על ה-DR וקדשאי משחרר קלאץ'.


בדרך מהמשק שלו ועד ליציאה מהמושב עדיין לא חשדתי בדבר. ואז יצאנו לשדות. תוך פחות מ-10 שניות ראיתי את כל חיי עוברים לנגד עיני, תוך שאני נפרד מכל מי שאני אוהב, עם עניים רטובות מדמעות. זה לא מתאים לגבר כמוני לבכות כמו ילד רגע לפני המוות, אבל תנסו אתם לשמור על עיניים יבשות במהירות של 120 קמ"ש, בלי משקפי אבק וקסדה, על מושב אחורי של DR350 בשבילי העמק. זכור לי שלא רק המהירות הפחידה אותי, גם התנועה לרוחב השביל היתה חדשה לי לגמרי, ולא הצלחתי להחליט איזה עץ יהרוג אותי. המועמדים פשוט התחלפו בקצב מדהים.


צילום: רונן טופלברג

ה-DR שעט על השביל במהירות עצומה, את המנוע לא שמעתי כי הרוח הפריעה, ובניגוד מוחלט לצפיות שלי, אף עיקול או פניה בדרך, לא גרמו לקוף שהחזיק בכידון להפחית כהוא זה מכמות הגז.


"ריבון העולמים!!! מה הוא עושה??????" מבעד למסך הדמעות והאבק, הצלחתי איכשהו להיצמד אל גופו של המושבניק שהכרתי לפני רבע שעה. "שיחשוב שאני הומו, הוא בטח הומופוב ויעצור עוד רגע להוריד אותי" אבל לא. הוא לא עוצר.

אני עובר את סף הבושה ומתחיל לצרוח בייאוש שברי מילים "הלו... תיזהר... בוא'נה אין לי קסדה.... בור בור בוררררררר.. אח.. אוייש... אמא'לה... הלו, האופנוע בהרצה.... טל יהרוג אותי.... אבניר ירצחו אותי.... עצור הנה טרקטור בשדה, אני חוזר עם הטרקטור.... אני הולך ברגל... אני אכין לך קפה כל יום במשך שנה, רק תוריד אותי כאן... בבקשה..."


שום דבר לא עוזר. או שהוא חירש, או שהוא עוד לא למד את כל אוצר המלים של בני האדם. בנתיים אנחנו מתקרבים לערוץ של נחל יחזקאל. השביל יורד בתלילות מטה, ובקצה מחכה קו הערוץ האכזרי. "סוף סוף" אני ממלמל לעצמי, "עכשיו אני קופץ, ושימשיך לבד הדביל! ואז אוי.... לא.... הוא לא מאט... הוא ממש לא מאט.... אויי לאאאאאאאאא! ברגע האחרון אני מרים את הישבן מהמושב, ועדיין חוטף DR בתחת בבומבה איומה.

איכשהו הגעתי בריא ושלם לכפר יחזקאל. באותו רגע בו ירדתי מהאופנוע, נשבעתי שאני לעולם, אבל לעולם, לא עולה עם האדיוט הזה על שום כלי רכב בזמן שהוא אחראי על התפעול. לעולם לא, אמרתי כבר?

 

לעולם לא | צילום: רונן טופלברג

אבל מילים לחוד ומעשים לחוד. מה שלא ידעתי אז, הוא שבאותו מעמד, עם פיק ברכיים ופרצוף שטוף דמעות, החלה קריירת השטח שלי.


לולא עבודתי במגזין ‘מוטו׳ אז, סביר להניח שלא הייתי מגיע לרכיבת שטח בכלל. לא הייתי זוכה להכיר אנשים כמו מולי גולן, דני אוחנה, אמנון ירימי, דני קוגלביץ', ועוד עשרות שמות מהעבר וההווה - אגדות ישראליות בתחום השטח. לולא הרעיונות של טל שביט, לא הייתי מכיר את אביב קדשאי, שהפך לחבר נפש יקר. לולא הייתי עיתונאי לא הייתי מלווה את אביב בראלי הפרעונים, ולא הייתי יוצא איתו לגרנדה-דאקאר, וזוכה להתחלק עמו בכבוד של להיות הישראלים הראשונים בדאקאר.


ויש עוד הרבה "לולא" כאלה. במהלך 33 השנים שעברו מאותו יום במרחביה, עברתי דרך ארוכה מאוד בשטח. מרכיבות שטח פרועות בשבילי העמק, הגעתי עד לרכיבת אנדורו קשה במחיצת פביו פאסולה האגדי, וחבורת רוכבי אנדורו מהמרכז, כולם בוגרי הפקולטה לטיפוס סלעים של פביו. החשיפה לעולם השטח שיפרה באופן משמעותי את רמת הרכיבה שלי בכל תחומים, וסייעה לא מעט לגיבוש קונספציית הרכיבה אותה אני מנסה למכור לרוכבי ישראל ב-20 השנים האחרונות.


היפה בכל הסיפור זה הוא שאותם שועלי שטח שמניתי, אותם אנשים שהערצתי את יכולת הרכיבה שלהם בשטח במשך כל-כך הרבה שנים, פונים אליי היום בבקשה להדריך את הילדים שלהם ברכיבת שטח.

מבחינתי, לקחת חלק בחינוך דור ההמשך של חבורת דינוזאורים כה מכובדת, זה הרבה יותר מכבוד גדול, זו הגשמה עצמית, פשוטו כמשמעו.


חבורת דינוזאורים מכובדת | צילום: רונן טופלברג

2,031 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Yorumlar


road

#אופנובלוג

על מה שבין האדם, המכונה והדרך.
מגזין רכיבה.

bottom of page