ווליום | שי נוה

עיניים, אישונים, מבט. יש לו שמות רבים. אבל כמה כבר חפרנו על הנושא הזה עד היום, נראה שאין מה לומר עליו עוד. די, חלאס, הבנו. דיברנו על ראיה ממוקדת, על מרחבית, היקפית, לוליינית וטרפזית, ועדיין רוכבים מוצאים את עצמם חסרי אונים מול פניה שהתהדקה במחלף שקר-כלשהו החדש. למה זה קורה? זה קורה רק בגלל שאנחנו בני אדם, לא יותר...

תראו, אנחנו ב'אופנוען מאומן' קצת חובבי פילוסופיה, כפי שבוודאי ידוע לכל מי שביקר בקורסים שלנו. אנחנו חותרים תמיד למצוא דרכים נוספות להביא את ההדרכה לשלמות, כזו שהלקוח ישקיע את המינימום הדרוש ויקבל את מקסימום הידע והיכולות בתמורה, כזו שתגרום לו להמשיך בכיוון הנכון ולעולם לא לחזור לרכב כפי שרכב לפני ההדרכה.

חלק מתפיסה זו מבוססת על העיקרון שאנחנו יצורים של הרגלים, וכמו שאמרתי בעבר, אפשר להתרגל גם לחרא. אם נסתכל פנימה לתוכנו נגלה שבמהלך החיים אנחנו מתרגלים לדברים הזויים ומנוגדים לרצוננו באופן די שגרתי... אז גם ברכיבה, התרגלנו להפעיל את הגוף והמוח שלנו בצורה מסויימת וקשה לנו לשנות את זה.

סבבה, קשה, אבל לא בלתי אפשרי. ואיזה גביע מקבלים בסוף? ממממ.... כשאתם מזנקים למירוץ מכל סוג שהוא, הפרסים ידועים מראש. לשנות הרגל זה לא מירוץ, אבל זה כן עבודה, והפרס בסוף הוא מהסוג שהכי קשה להסביר - פרס סטייל "כשתגיע תבין". ועבודה כזו שהפרס שלה הוא קצת מעורפל עבור רבים, זו עבודה מול בנאדם, עוד הרבה לפני שזו עבודה מול בנאדם עם אופנוע. להכניס הרגל חדש ולדחוף את הישן החוצה זה אולי קל כשמחליפים מכונת קפה, אבל על מכונת קפה שטסה 200 קמ"ש, זה כבר סיפור. לתכנת את המוח מחדש, זוכרים?

תראו, לכל טכניקה יש את הקטע שלה, אבל אף אחת לא תעבוד כמו שצריך בלי גיבוי העיניים. העניין הוא שאנחנו משתמשים בעיניים אחרת לגמרי במהלך רכיבה על אופנוע מאשר לו היינו הולכים לתומנו על המדרכה. המהירות הגבוהה היא זו שמלחיצה את המוח והיא הגורם העיקרי לתופעה הזו, גם אם ברכיבה רגילה אתם מרגישים שהכל בסדר. כי לא הכל בסדר. כי כשקורה משהו, הוא כמעט תמיד מוגדר כהפתעת המאה, אותו אלמנט שדפק לנו את החודשיים הקרובים עם גבס על הרגל במקרה הטוב.

ועכשיו תעשו ניסוי, ניסוי שדורש רכיבה במהירות בין-עירונית כלשהי, על כביש פנוי באופן יחסי. נסו להסתכל על הקו המקווקו בין הנתיבים ממש ליד האופנוע. זה זז מהר, מה זה מהר, זה עף. אבל המידע שמגיע מהאזור הזה לא רלוונטי. זה מידע על דברים שקרו כבר. קרו כבר כלומר עד שהבנו מה ראינו זה חלף, נגמר, פאסה. ואת הנעשה אין להשיב, אז מה הטעם?

אבל אם תרימו את העיניים למקום בו המידע המתקבל עשוי להואיל, נאמר 150 מטר קדימה, זה כבר יותר הגיוני. לראות מה קורה לי מול העיניים, בטווח כזה, המאפשר תגובה נורמלית. נורמלית סטייל כאילו, להישאר בחיים, אם אתם יורדים לפרטים הקטנים. כאן לא רק קיבלנו טווח ראיה מועיל, הוא גם, איך נאמר זאת, זז לאט יותר באותה מהירות, איכשהו. הקו המקווקו 150 מטר קדימה מתקרב אלי בקצב רגוע, והכל מרגיש הגיוני יותר.

בני האדם, עם כל הרעש והצלצולים, אלה שהגיעו לירח, אלה שהמציאו אופנועים של 350 קמ״ש, עקפו את עצמם בסיבוב. המוח האנושי המבריק שפיתח את המכונות האלו לא מסוגל לתפקד עליהן כמו שצריך, רק בגלל הרגלים מחורבנים ואינסטינקטים פרימיטיביים. צריך ללמוד את זה, לעכל את זה, להפנים את זה.

בסופו של דבר, כשהעיניים שלכם במקום הנכון, מדובר על עבודה קלה ורגועה יותר הנסמכת על בחירות מושכלות, ולא כזו שדוחפת למוח מידע לא רלוונטי בקצב מעלף. ברכיבה מודעת יש רוגע מאין כמוהו גם במהירות גבוהה, בעוד שהצופה במתרחש מהצד עלול לראות אטרף פסיכוטי. וזה הפרס, הגביע, התמורה, החיוך שאנחנו מדברים עליו.

בסיכומו של דבר אנחנו צריכים להגיד תודה שכדי לשפר את מצבנו, אנחנו צריכים לראות תמונה רגועה יותר, לא ההיפך. אז איך, איך נרגעים? וואליום? לא, ווליום. סעו בקצב שמאפשר לעיניים שלכם לראות מה שחשוב. זה שם, בערך 5 שניות לתוך העתיד.

תנו בגז (אבל עם שכל).