אופנוע הוא כלי רכב צר. כמה צר? מספיק צר ביחס למכוניות, ועוד יותר צר ביחס לרוחבו של הנתיב הממוצע. פרט זה מאפשר לאופנוע לזוז על הכביש גם לרוחבו, ולא רק לאורכו (וגובהו אם התמזל מזלנו וזה כביש מעניין...)
אם כך, אז באופן טבעי כלי הנשק העיקרי שלנו ברכיבה הוא ההיגוי. טכניקה זו בעצם משרתת את הזרימה שלנו על הגז לאורך הזמן הרב ביותר שניתן. איך? ע״י הטייה וכיוון של האופנוע בדיוק אל האזימוטים שמאפשרים לגז להישאר פתוח.
אבל גם כשהכל עובד כמו שצריך והגז פתוח, יש מצבים שרצוי מאוד לא להפעיל בהם היגוי דרך הכידון. מצבים אלו הם פונקציה של זווית ההטיה כמובן - ככל שהאופנוע משכיב יותר נמוך, כך האחיזה במחסנים של הרזרבה מועטה יותר, והדבר האחרון שהאופנוע רוצה זה עוד פקודת חוסר יציבות על הכידון. בעבר דיברנו כבר על שימוש במצערת (יותר נכון בקצב) כאמצעי לשינוי רדיוס במקום שינוי זווית ההטיה, אז הפעם אני רוצה לחזור לעיניים.
איכשהו, הכל מתנקז בסוף לחוש העיקרי שלנו...
להזכירכם, היכולת של האופנוע לנוע לרוחב הנתיב מאפשרת לו לייצר רדיוסים גדולים יותר מאלו שסלולים על האספלט, ולכן גם מהירות גבוהה יותר (או זווית הטיה מתונה יותר, אם בבטיחות אתם חפצים). המקום הקלאסי שבו אנחנו נופלים בפח הוא בפניות כפולות לאותו כיוון, כלומר שתי פניות לאותו הכיוון עם ישורת קצרצרה ביניהן. או בקיצור: דאבל אפקס.
עכשיו, בסידור כזה, זה לא שאנחנו עפים לשוליים חלילה ולא מצליחים. אנחנו משכיבים, מיישרים ומשכיבים שוב. אין בעיה, לכאורה. העניין הוא שבחלק מהמקרים (בתלות במהירות) אפשר להשכיב פעם אחת בשביל שתי הפניות. הרווח הוא ברור - אין התיישרות באמצע אז אין התעסקות עם הכידון, כלומר אופנוע יציב יותר.
כדי להצליח לשמר את ההיגוי היחיד, רוצו עם העיניים קדימה וחפשו את הקו. אם יש עוד פניה לאותו הכיוון ממש בקרוב, יכול להיות שלא תצטרכו ליישר את האופנוע; האופנוע יפנה בפעם אחת, בעוד קווי הסימון של הכביש מימין ומשמאל יבואו וילכו לסירוגין כשהאופנוע משתמש ברוחב האספלט העומד לרשותו. תענוג.
תנו בגז (אבל עם שכל),
שי נוה וצוות 'אופנוען מאומן'
Comments